Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 74

11 שלא מעשה מעתיק לפנינו בענין זה רק יחס מקורי ופנימי בין התוכן ובין הסיום. ראשית כל אנו רואים שהפיוט לא נעתק פה כצורתו. רק המליצה »פירוש עונשן ומתן שכרן אמרות טהורות מזוקקות שבעתים", ומה שבא קודם למליצה וו מסכים היטב עם מנין המצוות בכלל". ואם כי אפשר לראות כו העתקה פשוטה מפיוט "או שש מאות" בקצת שינוי הדרוש לקישור ענין כענין, אבל הלשון "הרי כאן שש מאות ושלש עשרה מצוות מפורשות שקבלו ישראל על הר סיני" מורה, שהדברים לא נתוספו על ידי איוה מעתיק רק מקוריים הם, כי לא רק מלת "או" של תחלת הפיוט נשתנה ל״הרי. כאן״, — שינוי •כל כך מוכרח מפאת המשך הענין שנם איזה מעתיק היה יכול לעשותו מדעת עצמו, - אבל יש פה גם קצת תוספת לשון: ״מפורשות שקבלו ישראל על הר סיני״. — וחוץ. מזה בא כל הסיום הוד, מלה במלה גם בסוף הספר, במקום שהמצוות לא נמנו לפרטיהן, רק במספרן הכללי. פה באמת לא היתד, למעתיק אותה ההזדמנות שהיתר, לו בהקדמה. — ויש עוד יחם יותר פנימי וישר בין מנין המצוות של בה״ג ובין פיוט "או שש מאות", אבל מכיון שהיחס הזה אינו מתייחד דוקא לבד,"ג בלבד, יותר נכון לדבר עליו להלן במקומו הראוי לו לפי סדר העניינים. הענין הזה מוליך אותנו ישר אל השערה מתנגדת לוו של הרמב״ם והיא, שלא האוהדות הושפעו מבד,"ג, רק אדרבה הבה״ג הושפע מן האזהרות, או יותר נבון מן איוה חבור קדמון בדבר המצוות, אשר נם האזהרות היו ניזונות ממנו. השערה וו תתחוק בנו יותר ויותר, אם נתבונן על מצבה הספרותי של הקדמת בה״ג. תכף בסקירה שטחית נראה, שהקדמת בד,"ג אינה הקדמה במובנה האמתי של מלה וו. כי מתכונת כל הקדמה להיות פותחת שער אל הספר עצמו, לתת דין וחשבון מתוכנו ותעודתו של, הספר עצמו, לפנות דרך להבנתו וכדומה מן: הדברים השייכים לטבעה של כל הקדמה. כל זה חסר בהקדמתו של בה״ג, או יותר נכון, במנין המצוות שלו, שאנחנו רגילים לכנות בשם הקדמה. — הקונטרס הזה אינו רומו אל הספר עצמו או אל חלק ממנו ואינו מבין את הקורא להבנת עניינו או דרכיו. וגם החבור עצמו אין בו שום רמו אל האמור בהקדמה. אם הרמב״ם למשל לא היה רואה לפניו את ההקדמה, רק את הספר, לא היה בידו לערער על בה״ג אותם הערעורים. שערער עליו לרגל ההקדמה כי אין שום קישור ביניהם. נקח נא למשל נר חנוכה ומקרא מגילה, אשר בהם מתחיל הרמב״ם את ערעוריו בשרש א,1) ומוכיח, בדרך הגיוני שלא נבון למנותם במספר תרי״ג, בהיות כי נר חנוכה קבעו חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה, ומוסיף והולך: "אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך, .יתחייב לנו להדליק נר חנוכה? הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי *) בנוסח הערבי צד 9: אעלם אן הדא מעבי מא כאן יבבגי אלתבביה עליה לביאבה לאך אדא כאן נץ אלתלמוד שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני כיף בקול פי שי הו מדרבנן אנה מן גמלה אלעדד לכן ב£1זנא עלידלך לכון קד גלב1 פיה ועדו נר חנוכה ומקרא מגלה פי גמלה מצוות עשה וכו'