Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung
- Journal
- Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung
- Volume
- 1927 (1928)
- Date
- 1928-01-01
- Page
- – (sequence 73)
- Language
- German
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 71% known words query
- IRI
…/2720904-2721041--72-2726808- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
12 שהביאם אל זה. היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצרבו. ושאלת התלמוד (שבת בג, א) היכן צרנו, ואמרו מלא תסור. ואם מטעם וה מנו אותם, הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן, כי כל מה שצווינו חכמים לעשותו ובל מה שהזהירנו ממנו, בבר צוה משה רבינו ע״ה בסיני שהוא צונו לעשותו, והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך ובו,".,) בקורת זו יש לה מקום רק לגבי ההקדמה בלבד כי שם באמת נמנו נר חנוכה ומקרא מגילה* 2) בין תרי״נ מצוות, אבל נראה נא את גוף הספר. (הוצ' ווארשא 50 והילדסהיימר 83 ובד). שם כל הלכות חנוכה מורכבות ממאמרי התלמוד, שבה״ג מעתיק אותם כמעט מלה במלה ואינו מוסיף עליהם שום דעה ושום השקפה פרטית. גם המאמר "היכן צוונו" נמצא שם, אבל ממש במו בתלמוד: "רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך ויגדך". ואדרבה יש להוכיח, ששיטת בה״ג היא, שנר חנוכה דרבנן, ממה שמביא את האיבעיא: "מהו להזכיר דחנוכה בברכת המזון, כיון דחנובה דרבנן היא לא מדכרינן. או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן? אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, אינו חייב להזכיר ובד", ואינו מעיר על מלת "דרבנן" כלום רק אדרבה מביא בפשיטות פסקו של רב הונא. וכן הוא העניין במקרא מגילה(צד 79 ובו׳ וצד 199 ובו׳), שכל ההלכות ניזונות מן המקורות ואין בהן אף רמז קל של דעת עצמו בבחינת השאלה, אם מקרא מגילה דאורייתא הוא או דרבנן. מזה נראה ברור, שאילו היה הרמב״ם פונה אל גוף הספר, לא היה מוצא שום יסוד לבקורת שלו. והיוצא לנו מזה הוא, שכל ההקדמה היא באבר המדולדל לנבי גוף הספר, או יותר נכון, כספר בפני עצמו. תמיה וו מתפרשת רק אם נניח, שבה״ג באמת לא לשם הקדמה כתב את מנין המצוות שלו, ולא עלה על דעתו לכתוב איזה פתח דבר או מבוא לספרו, כי הקדמונים לא הסכינו בזה, במו שאנו רואים גם אצל בעל השאילתות שפתח את ספרו בבראשית, ולא מסר לנו שום הודעה בנוגע לתכונת חבות ודרכי שיטתו. הכרה וון מבריחה'אותנו לראות במניין המצוות של בה״ג ספר בפני עצמו, וקרובה היא מאד ההשערה, שבה״ג נתן באן שארית לקונטרס ישן של מניין המצוות, שהיה עוד ידוע בימיו כחומר מקובל באומה, מבלי בקש חשבונות הרבה, ונהג בו מנהג מעתיק, או אולי נם מנהג מחבר, כדרך שעשה בחומר ההלכות שלפניו, בלומר, אפשר שהעתיק הדברים כצורתם, אבל אין מן הנמנע, שהרשה לעצמו גם לקצר במקום המוכשר לבך. אבל על כל פנים התכוון במלאכתו, שם: אמא כרן -משה קיל לה פי סיבי אן ישרענא אן אדא כאן פי אכר דולתבא ואעתראנא מע אליובאן כדא וכדא פילזמנא אן נוקד בר חנוכה פמא ארי אן אחדא יתכיל הדא ולא יכטר ברהמה ואלדי יבדו לי אנהם אוקעהם פי הדא כוננא נבארך עלי הדא אלאשיא אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר חנוכה ולגמור את ההלל וסואל אלתלמוד היכן צונו וקאלו מלא תסור פאן כאן עלי הדא אלוגה עדו פיבבגי אן יעדו כל שי הוא מדרבנן אד כל מא אמרנא אלחכמים בעמלה וכל מא נהונא ענה קד אמר משה רביבו בסיבי אן יאמרבא באמתתאלה והו קולה על פי התורה וכד« 2) בר חנוכה בזכר ביחד עם בר שבת, ומקרא מגלה בסיום מצוות קום עשה«