Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 53

32 המשל שהשתמשתי בו, יש בו מעין הרכבת דברי המדרש (בר״ר רפ״א) שהתורה היא כלי ■אומנותו של הקב״ה, במו הדיפתראית והפינקסאות שמשתמשים בהם חכמי הבנאים. במשל הוה נכלל מקצת מן הפתרון של החזיון המפליא, שהתלמוד מדגיש מצד אחד הכרחיותו של פשט הכתוב, במו במאמרו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"(שבת פג, א) ומצד אחר ותרן הוא בדרשותיו והקישיו, ואין לך אות בתודה שאין לו מקום בהלכה או לכל הפחות באגדה. - החילוק שביניהם ובין חוקרי הפשט הקיצוניים הוא במקצת כהחילוק שראינו בין ההיסטוריון והבנאי. התורה היא ביד בעלי ההלכה לא רק חומר פילולוגי, ארכיולוגי או פיוטי, העומד ומחכה לפתרון אקאדימי כדרך כל שרידי קדם ותוצרות ספרותיות, אשר לכבוד עצמם בלבד הם נדרשים, ואשר די להם בהבנת אותו• הפשט המרחף על פני שטחן של האותיות, — אמנם היא ספר החקים והמשפטים, אשר על פיהם צריך לסדר את כל דרכי החיים. החילוק שבין שתי ההשקפות האלה חילוק יפודי הוא: עד שהפשטן מביט על המקרא כעל דיוטגמא היסטורית, הוכרח בעל ההלכה להשתמש בו כעין בלי אומנות, כרי לבנות על פיו את סדרי החיים. היחס הוא קרוב ליחס הציור אל הבניין. מי אשר יתבונן בצורה בלי כוונה מעשית, די לו להבין יחס הקוים זה לוה על פי חקי ההנדסה וחכמת הציור. אמנם הבנאי אשר הוטל עליו להכין על פי הציור.הזה בניין ממשי, אינו יכול להסתפק בפשטות הציור בלבד, ועליו לשום לב גם על דברים בלתי נראים ועל עניינים שאינם מוצאים ביטוי כלל בשרטוטים השטחיים. — ומעין מלאכה וו היא ממש מעשה בעלי המדרש ובעלי ההלכה. גם הם אינם יכולים להתכווץ ולהשאר אצל צורת הכתוב בלבד ולהבין בניינם רק מן הקדם והשרטוטים הנראים לעין בלי יסוד ובלי רצפה, בלי חקי בניין ובלי מעשה חרש וחושב. ועכשיו הגענו אל הנקודה היותר מכריעה שבשאלתנו. איך התייחסו בעלי המדרש אל השאלה החשובה של ציון המקורות? האם חשבו באמת ובתמים שכל מלאכתם ההלכתית אינה אלא גילוי מצפוני הכתוב, וכל דרשה שהם דורשים מחוייבת המציאות היא מצד אותיות הכתוב בעצמם לבל מי שמבין לחדור בסוד כוונתם ואפי׳ הדרשות הרחוקות לפי הרגשתנו מתוכנו הפשוט של הכתיב או אולי שמו הבדל בין הפשט הגלוי, כלומר בין ההלכות המובלעות במובן המקרא בכח ראשון של ההגיון הישר והקשר המוכרח של סבה ומסובב, ובין אותן ההלכות שאין תולדתן מן המקרא בעצמו,. רק באו להגן עליו במקום שהיה צורך לחיזוק כמו הגזירות והסייגים, או באו להשלימו על ידי הקבלות העתיקות או התקנות השונות שנתקנו בכל דור? הובוחים הרבים שבין בעלי התלמוד מעידים שהקפידו מאד להבדיל בין מקור למקור, וביחוד הפרישו בין דברי תירה לדברי סופרים. וכמה פעמים אנו מוצאים משא ומתן בדבר מוצא איוו הלכה, וכאשר נתמפפה ההחלטה, שהעניין מונח בפשט הכתוב, אם על צד המופת ההגיוני, או מחמת איזה ניגוד מצד הקבלה או מצד ההשואה עם הלכות אחרות, הרי הסוגיה מסיימת בבטוי: "אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא".