Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 52

33 כמה וכמה סוגיות מוכיחות, שחכמי התלמוד לא היו מתאמצים להכניס הלכותיהם אל תוך לשון הכתוב לעשותן על ידי כך לדברים של תורה. עי׳ למשל הסוגיה (מ״ק כ, א) מניין לאבלות שבעה. - מה נקל היה להכניס הלכה וו במקרא (בראש׳ נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, בלי שום דוחק. פילולוגי, אילו ודתה שאיפה כזו שוררת אצל בעלי ההלכה. ובאמת אנו מוצאים אצל הקראי אליה בשייצי בספרו אדרת אליהו (ד׳ אודססא צד קע, ד. פ״ב מדיני אבלות) שמתפלא על חבמי התלמוד בעניין וה וכותב: "ולא ידעתי טעם למאמר ב״ה(בעלי הקבלה) שאמרו שאין אבלות מן התורה אלא יום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר השבעה אינו מדברי תורה אף על פי שכתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ומשה רבינו תקן לישראל שבעת ימי אבלות, כי אחרי שמסכימים בשבעה, למה לא יוציאוהו ממאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים?" ויש להעיר עוד שבעלי התלמוד לא הוצרכו לכך אפילו מפאת ההלכה המעשית, כי אותו התוקף הדרוש להלכותיהם הם, השיגו גם אם הודו שאינם מן התורה, וכבר הוקבע במשנה (סנהד׳ פ״יא ג) חומר בדברי סופרים מבדברי תורה ובו׳. מוה מתבאר גם שלא נמנעו מלעשות הבדלים דקים בין מקור למקור: הלכה למשה מסיני, דברי נביאים או דברי קבלה, מנהגים, תקנות, גורות, סייגים ובו׳ לכל אחד מהם פנו מדור בפני עצמו. - ואם אמנם אין לכחד שבעלי התלמוד אהבו מאד להסמיך דבריהם אל לשון המקרא, אבל הם אמרו והם אמרו: מצד אחד חביב עליהם כל חוט ואפילו הדק שבדקים המקשר את ההלכה אל לשון הכתוב, ומצד אחר מודים הם, שהמקרא אין לו בדרשות כאלה שום ערך של מקור, ומשמש רק כעין מליצה להדגשת הרעיון הנדרש או לוכחן בעלמא, הדורש התלמודי קנה לו חירות הדרישה הרמזית והנפרוה על ידי שויתר על השקעת חידושו לתוך נופו של הכתוב, כלומר על ידי שאינו תובע מן הכתוב שיעזוב את פשטותו ויתמכו־ לדבר הנסמך אליו בכה איוו דרשה. בעל ההלכה דומה בודי, לבעל האגדה שבמקום שאינו דורש דרשה אמתית, מסתפק במועט הוא ודי לו בהסמכה כל שהיא - באסמכתא — מבלי לפגוע בפנימיותו של הכתוב עצמו, והוא נסמך אל הכתוב בהשען איש אל החומה כדי לבצר את מעמדו, והחומה בעצמה אינה נשתנית במאומה על ידי בך. היחס הוד, מחליש אמנם במדה ידועה את כהו של הדבר הנדרש, במנעו ממנו אותו האישור הדוגמטי, אשר הכתוב בעצמו מאציל על כל הדברים המיוסדים עליו על צד תוכנו האמתי. אבל מצד אחר מתברך המדרש בשפע רב ונעשה למעיק שא־נו פוסק, כי כה בידו להסמיך אל הכתוב כמה לימודים והוראות על צד הרמז. ואף שאין בכה רמוים כאלה לעשות את הדבר הנסמך לדבר של תורה, בכל ואת קובעים לו מקום חשוב בחיי הדת, כפי שבארתי במקום אחר.1) t1 עי" ספרי: אסמכתא, פרק ממבוא מדרש ההלכה, ברסלוי תרפ״ד•