Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 43

42 והגבלת יסודי ההלכה, איך לא יובא תוכן מקראות כאלה בחשבון? והלא צורך נמרץ יש בהן ואי אפשר להשמיטן. — ואם המטבע שטבעו מוני המצוות (ביהוד אלה שמן הרטבים ואילך) לחלק את תוכן כל התורה לעשין ולאוץ איני מוכשר לפנית מקום לדברים שברשות, כלומר לדברים שהתורה צותה להתיר ולעשות דרך רשות, הלא עליהם ליתן את הדין, כי ברור הוא שהמטבע שטבעו בלתי מספיק לשמש מסגרת לתוכנה ההלכתי של התורה. כי לא יתכן בשום אופן להשמיט מתוכן התורה את .ההיתר שבהן הדיוט יובל לטמא לקרוביו, או שגואל הדם ימית את הרוצח וכדומה, בפרט שהם עניינים שיש להם חשיבות לא רק מצד עצמם, אבל נם מצי תוצאותיהם. אם גואל הדם ימית למשל את הרוצח בלי רשות הכתוב, הלא בר קטלא הוא ועל הב״ד לתבוע את דם הנרצח. - במלה אחת, כל חבור המיועד לתת דין וחשבון מתוכן כל התורה עד כמה שהוא נוגע לחומר ההלכה, צריך להיות נוסד על סיסטמה המוכשרה לכך. אמנם ישנן באמת גם מחלוקות כאלה אשר בהכרח גם מניין המצוות מושפע מהן, והרמב״ן נוגע במקצתן בהשגותיו על שרש ראשון. ואחת מהן חמץ בפסח לאחר זמנו ולפני ומנו לאחר שש. לד׳ יהודה יש באכילת חמץ שלשה לאוץ, א׳ בחמץ לפני זמנו וא׳ בחמץ בפסח וא׳ בחמץ שעבר עליו הפסח, ושלשתן ראויין להמנות, לפי שומנו של זה אינו ומנו של זה מה שאין כן לר׳ שמעון וחוץ ממחלוקת וו יש לשום לב אל כמה מחלוקות אחרות, שכל עיקרן לא באו אלא להגביל מקור איזו הלכה, אם היא באמת מכוונת מן הכתוב ומונחת במובנו הפשוט, או אם הכתוב משמש לה רק בעין סעד ואסמכתא. — על החילוק הזה יש להעיר ביותר, לפי שהוא יסודי אצל חכמי התלמוד. הרבה דברים נסמכים אל הכתוב על צד ההעברה ואינם תוכן הכתוב על צר האמת. וחכמי התלמוד אוהבים להשתמש בהסמכה כזו ומורים שאין להלכה נסמכת דין "דאורייתא", "וקרא אסמכתא בעלמא" כמו שכבר בארתי, ועל מחלוקות ממין זה, כלומד אם העניןהוא מדאורייתא או דרבנן בודאי יתכן להקשות קושייתו של הרמב״ן: מי שמחליט בבחינת איזו הלכה שהיא רק מדרבנן, איך ימלא את החסרון במניין המצוות. או להפך, מי שמחזיקה לדבר של תורה, מה יעשה עם העודף על מספר תרי״ג? הרמב״ן התאמץ אמנם לתת לכל הפחות תשובה כל שהיא על קושיא זו וכתב: "ועם כל זה אינן נמנעין ממחלקותיתם במצוה מן המצוות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה, כי יודע האומר רשות, שיש מצוה למלאות החשבון, ולא יקפידו לשאול עליה ולמנותה מפני עומק העניין ורחוקו שיבארו בל התורה וימנו מצוותיה, כמו שאמרו בדבר נקל מזה "ניתי ספר ונמני, לא בקיאינך, אבל מן הסתם יסמכו על זה המניין, כי הוא המקובל בידם". על רפיונו של תירוץ זה אין להרבות דברים, ודוקא הראיה שהביא הרמבץ לתירוצו, היא היא המעוררת עוד הפעם את הקושיא. עניין "ניתי ספר ואימנינהו" נשאל על הבעיא של רב יוסף "וי״ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא", ומכיון שחכמי דורו הודו שאינם בקיאים בחסרות ויתרות, נמנעו מלהשיב על הבעיא ונשאר הספק במקומו. אמנם תירוץ זה לא היה