Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 42

43 אצלם דחייה בלבד. כי בדורות הקודמים באמת מנו את האותיות כמאמרו של רבה בר בר חנה (קדוש׳ ל, א> *לא זוו משם פד שהביאו ספר תורה ומנאום״. - על כל פנים לא נחלקו בדבר, אם וי״ו דגחון שייכת להאי גיסא או להא' גיסא, רק הודו שאין בידם להכריע מפני חוסר בקיאותם בחסרות ויתרות. אבל איך נכלכל מחלוקות התנאים הנשנות כמה פעמים בבחינת כמה מצוות אם הן דאורייתא או דרבנן? הלא כל אחד מהחולקים מחליט דבר ברור, ואם כן הוטל עליו להתחשב גם עם שאלת תרי׳־ג. והפלא הוא שבכל תקפם וחריפותם של הווכוחים לא נסה אף פעם אחת איזה מן החולקים להשיב לחברו: איך יושלם לשיטתך מספר תרי״ג? ובנוגע לתקופת התנאים בוודאי אי אפשר להסתפק בדחיית "לא בקיאינך, כי באמת מנו או גם את האותיות שבתורה כמאמרו של רבב״ח שהזכרתי. ויש עוד קושיא יותר חמורה מזו של הרמב״ן: איזה צורך מעשיי הביא את החכמים או אחד מהם בתקופה מן התקופות למנות את מספר המצוות? וכי יש איזה מקור בבבלי או בירושלמי או באיזה מדרש עתיק. שמצוה למנות את המצוות, כמו שיש בכתוב עצמו אצל ספירת העומר או אצל ספירת שני השמטה והיובל וכדומה? ומה בכך אם מונים את המצוות או לא? - ואם הם מכוונים למספר תרי״ג או לאיזה מספר אחר? צורה אחרת מקבל כל העניק אם נניח, שלא המניין כשהוא לעצמו היה היסוד הראשון לשאלתנו, רק ספר או קונטרס, או נאמר עוד בדיוקי יותר גדול, איזה טקסט עתיק שהיה מפורסם בזמנים ההם כמאסף קצר לכל תוכן התורה, והקונטרס העתיק הזה היה מחזיק תרי״ג עניינים. — בכוונה אני אומר עניינים ולא מצווח, כי קרוב הדבר שקונטרס כזה, אם באמת נתחבר בזמן מן הזמנים, שם לו למטרה לסכם את תוכן חלק המצוות שבתורה בלי הפרשים דקים בין חובה, מצוד■ ורשות, בין כללים, פרטים ופרטי פרט־ם. - מה ודתה תמונתו המקורית של קונטרס כזה? - זה בוודאי אי אפשר עתה להגביל אפילו בדרך כלל. - אבל קרובה היא ההשערה, שהיה כעין בריח התיכון שבין המקרא והמשנה(כוונתי פה לא דווקא על המשנה האחרונה של רבי רק על המשנה בכלל, על חומר ההלכה שהיה נלמד ונחקר גם בבתי המדרש הגבוהים שקודם רביז, כי באמת יש פרץ מורגש ומקום פנוי בין המקרא ובין המשנה במובנה הכללי. וקשה להעלות על הלב, שהתלמיד היה נכנם ישר מבית המקרא היסודי והפשוט אל בית המשנה והתלמוד. אין ספק שבעולם המעשה היו מגשרים את הפרצה הזאת, והיו מוסרים לתלמידים מלבד צורת המקרא כפשוטו גם איוו סיסטמה קצרה וקלה בכתב או בעל פה, הנותנת דין וחשבון כללי וסכומי מתוכן כל התורה. סיסטמה כזו, או נאמר לקלות ההבנה, קונטרס כזה בוודאי היה מחזיק את התוצאות ההלכתיות כסדר נוח ההשקפה, והיה משמש לא רק צרכי בית הספר אבל גם צרכי החיים, בהיותו מאסף קצר לכל המצוות ועור לא רק לתלמידים אבל גם לאלה שלא המשיכו לימודם בבתי המשנה והתלמוד. אם רק סיסטמה אחת היתד■ במציאות או יותר מאחת, זה דבר שאי אפשר להשיב עליו תשובה מספקת, אבל הדעת נותנת, שבתחלה לא הוקבעה עדיין תמונה מדוייקת וטבועה בחותם אחד לכל בתי הספר, אבל