Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 38

47 השני לו אבר־הם ן׳ עזרא, המבקר היותר קיצוני שכתב בשפת יסוד מורא <פ״ב>: "בכל החכמות ובכל אמונות אין אדם מבקש לדעת הפרטים, כי אין כח באדם לדעת תכליתם וכמה מספרם, כי לא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת לעולם. וצורך גדול היה לי להוכיר דבר הכלל, קודם שאדבר על המצוות, בעבור שראיתי כמה חכמים סופרים שש מאות ושלש עשרה מצוות על דרכים רבים, יש מהם שספר בישול גדי פעם אחת ויש שספרו בג׳ מצוות כגגד שנכתב ג״פ וחכמינו דרשום, ורבות כבה. ויש מי שיספור הכללים והפרטים, ויש שסיפרים פעם הכללים לבדם והפרטים לבדם. ויש שסופרים מציה אחת שבאה בב׳ לשונות והטעם אחד. ועל דרך מחקר האמת אין קץ למספר המצוות כאמור המשורר, לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ואם נספור העיקרים והכללים, ומצוה שהיא עומדת לעד, אין המצוות עשויות שש מאות ושלש עשרה". ושם בסוף הפרק כתב: "והנה בעלי האוהדות דומים לאדם שסופר כמה הוא מספר העשבים הכתובים בספר רפואות, והוא לא יכיר מה תועלת בכל אחד מהם, ומה יועילו לו שמותם ויש מהם נוכרים בספר בשני שמות, והוא חושב כי שנים הם. כמו וכור ואל תשכח וכו׳ וככה מצוות רבות כתובות בתורה ואין איש שם על לב". אין ספק שדברי שניהם צדקו, אבל כמו כן ברור, שאין עוקצה של הבקורת פוגע, רק בבעלי האוהדות ומוני המצוות שבדורותם, שהרש־ לעצמם להחל מחדש את מניין המצוות ועשו מלאכתם רק למחצה: פסלו את פרטי המצוות של הקדמונים אבל לא פסלו את סך הכל של חשבונם, את מספר תרי״ג; ווו היא באמת טעותם הגדולה של מחדשי המניין, כי היה להם לעשות דבר שלם: או להחזיק בשלמות בסדר העתיק בין בפרטים ובין בסכום הכללי, ואו היו חפשים מכל אחריות, או היה להם להשתחרר בשלמות מן סדר המניין העתיק ולבנות שיטה חדשה עם מספרים חדשים. ולא היה להם להקפיד אם המספרים החדשים עודפים הם או חסרים כלפי המספרים שהוגבלו בשעתם לתוכן שכבר נפסל בעיניהם, כמו שלא הקפידו מאספי ההלכות שאחר תקופת התלמוד לחבר ספריהם דוקא בששה סדרים וששים מסכתות, כדי לכוון מדותיהם למדות עורכי המשנה. — אבל המניין הקדמון אינו ראוי לבקורת וו, כי הראשון שהכין ספר של מצוות, תעודה מעשית היתה לפניו, לתת ליד תלמידיו קובץ פעוט הכמות מתוכן כל התורה בסדר נוח ללימוד ולשמירה בוכרון. ואם למשפט ההיסטוריה אנו שומעים, אין ספק שמלאכתו עלתה יפה, כי הצליחה להיות מתקבלת אצל כלל ישראל ולהיות שולטת כספר מצוות יחידי בתקופות הראשונות. ואם הדורות המאוחרים לא מצאו חפץ בה, מה בכך? די לה שעלתה בידה למלא תביעות ומנה ושעתה. גם הרמב״ם נלכד ברשת בעלי האזהרות המאוחרים למרות בקרתו החריפה והעזה, ואחו החבל בשני ראשיו. מצד אחד התקומם על מניץ המצוות של בה״ג, שהוא באמת השריד היחידי למניין המצוות הקדמון, אבל מצד שני אחז במניין תרי״ג, כאותו המספד, אשר כל עיקרו נוסד על "ספר המצוות" שנלחם עליו. אלו היה הרמב״ם נוהג במניין המצוות אותו המנהג שנהג בתלמוד בחבורו הגדול, לא היה וקוק להקדמת ארבעה