Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 36

49 לחבר ספר מצוות חדש ומתייגע להכניס אל סדרו את מספר תרי״ג, הרי הוא מכניע ללא צורך את החומר שלו תחת עולו. של מספר, הטבוע בעיקרו על שיטה אחרת ועל יסודות שהוא חולק עליהם. ומכנים עצמו במלאכותיות דחוקה ורחוקה. התאמות כאלה אינן טבעיות בשום פנים, כי המחבר החדש מושפע מהן במלאכתו ובל הגיונותיו משועבדים למספר הוה. וכבר ראינו חכם כרמ״ל מלבי״ם שחבר הקדמה לת״ב בשם אילת השחר ועלה במצודתו תרי״ג כללים שישמשו "מפתחות בם יפתח כל דורש וכל מבקש שערי דרשות התלמוד והמדרשים ויבואו בשערים וחדרים לא יסגרו", ומתוך כך הרשה לעצמו להשמיט את ההקדמה האמתית והמקורית לת״ב, שאין כלליה מצויינות במספרים כל כך גבוהים, רק כשלש עשרה מדות של ר׳ ישמעאל, ובשבע מדות של הלל הוקן. מן הצד השני אפשר לערער על הרמב״ם שהבנים מאמרים אגדיים לתחומן של מחקרים הלכתיים. מי לא ידע שהאגדה אוהבת לדבר במליצה, ולשונה אינה עשויה לשמש יסוד לדיוקים דקים. הדמב״ם בעצמו מזכיר המאמר בסוף פתיחתו למורה, שאין מקשין באגדה, ועע״ש ח״ג פ״מג. ובכל ואת עושה דיוקיו היותר מכריעים מן האגדה, ואיזה משלים יספיקו. הנני בוחר לתכלית זו את השרש השלישי, "שאין ראוי למנות מצוות שאץ נוהגות לדורות״. — מופתיו העיקריים בזה הם: א) "ובביאור אמרו מאי קראה, תורה צוד, לנו משה מורשה, ר״ל מספר תורה והוא תרי״א, ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, ובהם נשלמו תרי״ג מצוות ובר וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות, אינה לנו מורשה וכר״ - ב) ומאמרם גם כן, כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה מצוה, וכל יום ויום, כאילו יזהיר אותו מעברה ובו׳". ראייתו הראשונה היא ממדרש מיוחם לרב המנונא וקשור בגימטריא של• מלת תורה בלשון "מאי קראה". ראשית כל אין מאמרו של רב המנונא מוסכם, ויש חולקים בדבר, כאשר כבר הזכרנו. ושנית הגימטריא היא אחת המדות המיוחדות לאגדה, ולא יתכן בשום פנים להשתמש בה בענייני הלכה ובפרט בשאלה כל כך יסודית כמניין המצוות (לכל הפחות לפי השקפת הרמב״ם וסיעתו). הראיה השניה גרועה עוד מזו, לא רק מפני שעניינה נובע ממדרש מאוחר, אבל יותר מזה מחמת היות חותם האגדה כל כך טבוע על מאמת של רב אבא או רב אדא יעי׳ בתנח׳ ות״ב תצא כ׳), עד שאפשר להכיר תבונתה גם בהשקפה שטחית. — כוון רמ״ח מצוות לרמ״ח איברים ושס״ה לאוין לשס״ה ימות החמה הוא רק בית יד אגדי לתלות בו דבדי מוסר ואין לך בו על פי חקי ההגיון אלא שויון מקרי של מספרים. מי שמבקש במספרים האלה איזה יחם פנימי, הרי עליו ליתן את הדין ולהשיב על השאלות בנדון זה, וכאן ארמוז רק על קצתן: א) איך תתבאר על פי זה הפליאה הטבעית שאיברי האשד, יתרים על אלה של האיש? עי׳ בכור׳ מה, א: "מעשה בתלמידיו של ר׳ ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שרפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים