Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 33

52 (פרה פ״ג מ״ח> לא ודתה פרה אדומה נעשית ממשה ועד עזרא, וגם מעורא ואילך נעשתה רק לעתים רחוקות(ע״ש). ובכן גם פה לפנינו דוגמא למצוה שאינה מוטלת אפילו על הציבור רק לעתים ידועות והרבה דורות היו באיים ועוברים מבלי להתחייב במעשה פרה אדומה, אפילו באותן התקופות שבית המקדש היה קיים. ומזמן החורבן ואילך בטלה האפשרות לקיום המצווה במו לבל המצוות התלויות בבית. המשלים האלה מספיקים להראות עד כמה אי אפשר לערבב הלכה ואגדה, ועד במה נחוץ להוהר שלא לבנות נדרים והגבלות על פי מליצות אגדיות. הדרשן משתמש בדרכי מליצה ושיר. למודיו היותר נכבדים והיותר נשגבים תלויים לפעמים על בלימה, על רמז קל, על נימטריא דקה. ואם בעל אנדה אומר, שרמ״ח איבריו של אדם מכוונים על רמ״ח מצוות ובל אבר ואבר תובע את שלו, ובן שס״ה ימות החמה מכוונות על שס״ה ל״ת, וכל יום ויום יש לו תפקיד מיוחד, להזהיר את האדם שלא יעבור בו את הלאו הרמוז ומכוון לאותו יום, הרי הצליח להבליט באופן מוחש המתקבל על הלב את יקר ערכן של המצוות, ולהעיר את שומעי לקחו. עד כמה מוטל עליהם ההוב להתרחק מן העברה, ואין לנו הרשות למתוח בקורת קשה על החוטים הדקים שהשתמש בהם בעל האגדה לקשור רעיון ברעיון ועניין בעניין, כמאמר חז״ל שהזכרנו, שאין מקשין באגדה. — אבל לבנות על מאמרי אגדה שרשים ויסודות לברר וללבן על פיהם שאלת מניץ המצוות, זה עניין קשה מאד אפילו לחוקר כהרמב״ם. ובנקודה זו מצאו גם המבקרים הראשונים מקום לקעקע את בניינו (עי׳ השגת הרמב״ן שרש א,).