Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 30

55 וקושיות וביאורים. שאי אפשר לייחם לד׳ שמלאי בשום פנים, ובפרט הוכוהים הארמיים. וכזאת עשו מסדרי התלמוד גם בדרשתו שבסוף מכות, שהשלימו אותה במאמרים קרובים בעניין, אבל משם אחר ומומן אחר. מאמרו של רב המנונא ניכר כרגע שהוא יסוד בפני עצמו, וכן הקיטועים הארמיים. ויתכן שגם חילוק המצוות לשס״ה ורמ״ח הוספה היא. ויתכן שהיא אחת ההוספות היותר מאוחרות, ואינה שייכת אפילו למסדרי הש״ם. ראשית כל אנו רואים שמסדר נוסח בה״ג ד״וו, שבלי ספק הוסיף דרשתו של ר׳ שמלאי מדעתו, כאשר כבר הזכרנו מביא נוסח הדרשה באופן אחר מכפי שהיא אצלינו, וז״ל: דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו . ישראל אמר רב המנונא מאי קראה.תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא הכי הוי שש מאות ואחת עשרה הואי אנכי ולא יהיה לך מפי הבכורה שמעום שלש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה ומאתים וארבעים ושמונה מצות עשה כל המקיימם זוכה לעולם הבא וכל העובר עליהן נידון בשבעה עונשין. השינויים הנראים לעין הם: א) בין מספר תרי״ג ובין מאמרו של רב המנונא חסרה בבה״ג ד״וו החלוקה של שס״ה ורמ״ח, תחת אשר בנוסח התלמוד נעוצה היא לפני מאמרו של רב המנונא. - ב) גם במקום שנזכרה החלוקה, חסרה ההתאמה לימות החמה ולרמ״ח איבריו של אדם. - ג) עדיין הדבד מוטל בספק אם מעתיק מהדורת ד״וו התכוון כאן לצטט את לשון התלמוד. כי תכף אחר מלות "שלש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה ומאתים וארבעים ושמונה מצות עשה" הוא מוסיף ואומר "כל המקיימם זוכה לעולם הבא וכל העובר עליהם נידון בשבעה עונשין ובו,". זה בודאי אינו לקוח מן התלמוד, ומה זה ימריצנו רהחליט שגבול הציטט הוא תכוף למלות "כל המקיימם", אולי צריך להקדימו סמוך למאמרו של רב המנונא? השערה זו תתחזק בנו עוד יותר, אם נשים לב אל העובדה, שבה״ג אינו מזכיר בחלוקתו לא ימות החמה ולא איבריו של אדם. אולי אפשר לערער עוד על נוסח הבבלי גם מן ההתאמה בעצמה. ימות החמה נוכרים לריב בניגוד לימות הגשמים (עי׳ ברב׳ מג. ב. נ, ב. - שבת ו, ב. ח, ב. לב, ב. מג, א. קכט, א. - עירוב, נו, א. פח, ב. ק, ב. — פסח׳ צד, ב. — ביצה יח, ב. — מ״ק יא, א. — ר״ה כד, א. כה, א. — יומא י, א. — תענ׳ ג, ב. - כתוב׳ מח, א. סד, ב. - נדר׳ מא, ב. - ב״ק ו, א. ל, א. - ב״מ סא, ב. — ב״ב פט, ב. - ע״ו מח, ב. — חול׳ נו, ב. — כרית׳ בג, א.) — רק לעתים רחוקות נזכר בתלמוד בטוי ימות החמה במובן אסטרונומי, כמו שנת גאולה לעניין בתי ערי חומה (ר״ה ו, ב. יומא סה, ב. ערב׳ לא, ב). וכן שם״ה מנה בפטום הקטורת כמניין ימות החמה (ברית׳ ו, א). וכן יש מאמר אגדי שימות המשיח שס״ה שנה כמניין ימות החמה(סנהד׳ צט, א). ואף כי תמיד, זו אין בה כדי להכריע את הכף, בבל זאת יש בכוון מצוות לימות החמה דבר מעורר את ההתבוננות, בפרט אם נשים לב אל המאמרים שמתקופת התנאים שישראל מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה (סוכה כט, א).