Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 68

הודאתה הכללית של האסמכתא כ שלא תשכח וכרונם ולא שהיתר. כוונתם כלל לפרש הפסוק ק. ומיל קרית ספר בהקדמתו פ״א "ונראה דהלכה למשה מסיני הכי אגמריה בלא אסמכתא והדר סמכוה אקרא לסימנא בעלמא". ור״ע מן האדומים מאריך מנץ זה בספרו אמרי בינה פ״טו. אמנם אם על פי המקורות הראשונים אנו באים לדון במהות מושג ה״אסמכתא" נראה שבעצם וראשונה היתה הוראה אחרת לשם זה. האסמכתא לא ודתה כל כך רחוקה מפשט הכתוב ולפעמים אנו מוצאים את האסמכתא בדרשות, שאץ מן הנמנע לקחת אותן לפשט הכתוב ממש. וכבר הרגישו מלי התום׳ בענץ הוד. בכמה מקומות. ועי׳ לדוגמא סוטה לב, ב תוד״ה ורבי בסוף. ע״ו כב, א תוד״ה תיפוק ליה: "פתח באבל וסיים בחול המועד, לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא ימי אבלו דאסור דרבנן, אלא אפי׳ ח״ה דאסור דאורית׳ כר. ופר״ת דקרי ליה דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה בפ״ק דחנינה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא ^א מדברי קבלה, דכי והפכתי חגיכם לאבל". בדברים אלו כבר כלולה ההכרה, שיש ממש כאסמכתא ולא רק פיק וזכר, כי לולא היתד, האסמכתא רק סימן בעלמא לוברון דברים, מה לי בין c־p לסימן? ועוד, אם אין אנחנו מבקשים מן האסמכתא רק שתהיה םיק מלמא, מה לנו לטרוח ולבקש רמו על אכל מן הקבלה (עמום ח, י) והפגתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה וכו׳, למה לא יספיק לנו המקרא שבתורה (בראש׳ נ,י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים? קושיא וו אינה מתיישבת, רק אם •נניח שהאסמכתא יש לה שורש יותר עמוק בחקר הגבלת היחס שבין ההלכה והמקרא. ר״מ מטיאני בהקדמתו פ״א בסוף מדבר משני מיני אסמכתות: א) אסמכתות שנעשו אחרי אשר ההלכות ככר היו במציאות שהן רק "לסימנא בעלמא", ואסמכתות שבאו בבת אחת עם ההלכה, ושם בפ״ד כתב נם כן מאסמכתות שהיתר, להן השפעה על נוף ההלכה "שאם לא היה אותו הסמיכות, לא היו מצווים באותו האופף. עע״ש פ״ה בסוף. מכל זה נראה שיש ספיקות במהות המושג ואץ להסתפק בהגדרה כללית שהאסמכתא היא.דרשה שאין לה אל הכתוב רק שייכות חיצונית של סימן ווברון דברים. — אמנם נקח נא 'איוו דוגמאות מן המקורות בעצמם. א. - (י׳ ניט׳ פ״ה ה״א. מו, נ 37) מנין לר״ע הניוקץ שמין לק בעידית, ליחה p התורה, איחה p התקנה.. מפני הנזלנץ, שיהא אדם אומר, מה כיח־ נזל מה בידי^מזיק, למחר רואץ ב״ד שדה יפה שלי ונוטלץ אותה מלפני. וסומכים אותה למקרא (שמו׳ כב, ח מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. כה״ע ת׳ כחוב׳ פ״יב, ב (סמכו על המקרא). הדרשה נמצאה נם בבבלי ב״ק ו, ב, אמנם לא נזכר שם שהיא רק אסמכתא. וניט, מח, ב, מפני תיקון:העולם, דאורייתא תא, דב׳ מיטב שדתי ומיטב כרמו ישלם? אמר אביי, ל״צ אלא לר׳ ישמש* דאמר מדאוריי׳ בדניוק שיימינן, מפני תיקץ העולם שיימינן בדמדק. וטעם התקנה ניט• מט, ב בשם ר״ש. מכל הסוניא שם נראה ששיטת הבבלי המסוק וכר לדבר* מליגת *זכר לדבר״ באה לרוב במקורות רתנאיים• ע״ע «*ובער שם « 13״ וריק*תגטי עה״ב <במד״ 1יג מו) מ יש לך להתעורר, כי לפעמים יאמרו המאמר האמתי מצד הקבלה או מתוך הראיה הברורד־ז ויביאו לדבריהם סמוק לוס* ולראיה בעלמא•