Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 67

ג הוראתה הכללית של האסמפתא נופה מהירוש׳. אמנם על כר פנים האסמכתא שבכאן קרובה ודא אל פשט הכתוב, בי מיטב שדהו ומיטב כרמו מורה באמת ער המבחר ואפשר רק להתוכח, אס מוסב על מובחר קרקעו של המזיק או של הניזוק. ופשטנים רחוקים מדרכי המדרש כמו תרגום השבעים וכן הוזלנאטא הבינו ש״מיטב שדהו ומיטב כרמו״ מוסב על נכסי המזיק. העתקת הוולגאטא היא quidquid Optimum habuerit in agro suo,,pro damno aestimatione restituet ובהעתקת השבעים יש כאן קצת הוספה, כעין פשרה, שרק בהפסד כל השדה חייב לשלם ממיטב שדהו, ,כי באופן זה רגלים לדבר שהמזיק בקלות דעת התנהג א1 במדד *)י 31״ ß&Ttsxa toö ajpou auiou xai Ta ßlXTtora xou d^xsXuivoQ aoTow מ־ dicoTtatt. הוםפה זו מתבארת על נקלה מן העובדא, שתרג׳ הע׳ הבץ מלת מיטב על המזיק. עי׳ עוואלד אלטט׳ 260. בענטש <דאם בונדעסבוך צד 23 הע׳ 13) מתאמץ רהחזיק בלשון הכתוב כפי המסורה, למרות הקושי שבהפסד קל של איזו חלק קטן מן השדה יוכרח המדק לשלם ממיטב שדהו(שלו). בעוד שלפי סוגיתנו מוסב מיטב שדהו וכו׳ על הניזק, רק החכמים החמירו על המדק מפני הגזלנים וסמכו תקנתם על המקרא. על כל פנים אנו רואים בזה דוגמא על אסמכתא, שלפי חקי הלשון אינה רחוקה מפשט הכתוב, כי לולא כן, לא היו מחזיקים בה המעתיקים הקדמונים. וחוץ מזה אנו רואים כאן הבחנה דקה בטיב הדרשות. כי מה נקל היה לחכמי התלמוד(או לר׳ ישמעאל, כפי שיטת הבבלי) להחזיק "אסמכתא" זו לפשט הכתוב ממש מב׳ טעמים המתקבלים על הלב: א) לפי שהפירוש הזה יתק גם לפי חקי הלשון, ס לפי שכן פוסקים להלכה. אכל כן היא דרכם של בעלי התלמוד לפרש את הכתוב כפי המקובל אצלם או כפי כללי דיוקם והגיונם, אף אם ההלכה המעשיית מטה כלפי צד אחר, כמו במשל שלפנינו. משלים כאלה נראה עוד יותר במשך מאמרנו, ודרך אגב אעיר עוד בקצרה על דברי אליהו בשייצי הקראי בספת אדרת אליהו דיני אבלות פ״ב(ד׳ גוזלווא ק, ס "ולא ידעתי טעם למאמר ב״ה(בעלי הקבלה) שאמרו שאין אבלות מן התורה וכו׳ אע״פ שכתוב(בראש׳ נ, י) ויעש לאכיו אבל שבעת ימים ומשה רבינו תקן לישר^ שבעת ימי אכלום כי אחר שמסכימים בשבעה, למה לא יוציאוהו ממאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים?" עיקר הענין יבואר עוד למינו, ופה די להעיר, שהבבלי אינו משתמש ככתוב זה אפי׳ כעין אסמכתא והירוש׳ מעיר על הכתוב ודוחה אוחו. על כל פנים אנו תאים גם מזה שבעלי התלמוד נזהרים בדרשותיהם ואינם נוחים להסכים אל התאמות חיצוניות שבין הכתוב והמנהג במקום שלפי דעתם אץ יסוד אמתי לדרשה מצד עצמה. ב. - <ת״כ בהר כה,ה) את ספיח קצירך לא תקצור, מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית וכו׳ ע״ש ופי׳ מלבי״ם. ושם כה,כ, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, אם אץ זורעים מה אנו'אוספים? אר״ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית (כי ר״ע חושב הן לא נזרע ולא נאסוף לשני איסורים מיוחדים) וחכ״א אץ ספיחים ««וריס מד״ת אלא מד״ס ובו׳. לשון "םמבו" תמוה, ופסח׳ נא, ב אמר ר״ע בפשיטות, מכאן *) 7י׳ גענין זה משנה ב״ק רפ״ו ושם »,״ ב תוד״ה שמץ. חדע טפיל* משפשינם כב״ ד• ע״עפילון״על המצות.הפדטיות" ספר ד׳ סי׳ כס ובהעת' האשכ" ה״ב צד 254 והע׳ הייגעמאן שם״ ע״ע ריסשערצד 59״