Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 66

הודאתה הכללית של האסמכתא ד לספיחין שהן«pt, והנה פשוטו של המקרא (כה, ה) את ספיח קצירך לא תקצור «רה נ״ב שאסור לקצור הספיחים, ולמה יהיה הענק הזה רק סמך ולא פשט אמתי?ועי׳ רמב״ן עה״ת שמאריך בענין הוה ויבואר עוד לפנינו. נ. — (רמב״ם אבל פ״ו ה״א) ומנין סמכו חכמים שלשים יום, שג׳(דבר, בא, ינ> ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שדואבל מצטער כל שלשים יום. בעל מגדל עוז מעיר שדרשה זו נמצאה בירוש׳, ולא נודע המקום «). ובאמת לשון הרמב״ם "ומנין סמכו חכמים" עד לעצמו שהדרשה קדומה היא, והמקור התלמודי לא ראה בפסוק זה רק אסמכתא, אף שאפשר היה לקחת את הדרשה לפשט הכתוב ממש. ד. - ויש נם שהאסמכתא נקראת דבר תורה ביחס אל דברי סופרים (כתוב׳ ו,א) רשב״ג אוי כתובת אשה מן התורה. ומי אמר רשב״ג הבי, והתניא <שמו׳ כב,טז) כסף ישקול כמוהר הבתולות, שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה, רשב״ג אומר כחובת אשה אינה מן התורה ^א מדברי סופרים.. ואבע״א כולה רשב״ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני, מכאן סמכו חכי לכתובת אשה מן התורה, כתובת אלמנה אינה מד״ת אלא מד״ם וכוי. הרי שהאסמכתא נדונה כאן לדבר של תורה לעומת דברי סופרים. כי לשון "סמכו חכמים" אין לספק בו שמורה על אסמכתא, וכן נראה מסוטה כז,א תוד״ה איש איש על מ״ש בברייתא שם. איש מת״ר איש איש, לרבות אשת חרש וכוי שב״ד מקנין להן לפוסלן מכתובתן, אין תום׳ רוצים לקחת הדברים כפשוטן, וכתבו הטעם, כי משום לפוסלה מכתובתה לא צריך קרא, דהא אפי, רשב״ג דאמר.. כתובת אשה דאורייי, לאו ממש דאורייי, ארא אית לה סמך מדאורייתא, כדאמרינן התם, מכאן סמכו וכוי. ע״ע לשון המכילתא. מן המשלים המעטים האלה כבר אנו רואים, שהקדמונים השתמשו במלת אסמכתא באופן אחר, ממה שהורגלנו בו בספרות שאחר התלמוד. נחקור נא אחר מובנה של האסמכתא כמקורות הראשונים. בהיות שכל השאלה תלויה בהגדרתה הנכונה והמתיקה של תכונת הדרשות שבתלמוד ומדרש, לכל הפחות עד כמה ששייכות לחלק ההלכה, הדי עלינו להשקיף מקודם בדרך כלל על סוגי הדרשות ומיניהן, כפי שהן מתייחסות אל פשט הכתוב, אל חקי הלשון ודרכי ההגיון ואל פרטים אחרים שיש להם יד בחקר סנולות הכתוב. ב. סוגי הדרשות. מפיון שתורה שבעל פה לא נועדה בעצם וראשונה להיות כתובה על ספר לשם יצירה ספרתית כדרך שאר חבורים, ורק ההכרח להציל מן השכחה את הנלמד בבית המדרש הביא את הלומדים לירי כך, לעשות לעצמם רשימות דרשות הכתוב שאינם נמצאים בספרי התלמוד והמדרש שלפנינו, גשמריבש ברמב״ם ובשאר ספרי הפוסקים והמפרשים במספר הגוף על הלק מהן כבר העירותי במאמרי * *אוצרות גנוזים" (הצופה לחכמת ישראל שגה ששית 273—288> שם באו הדרשות שהרמב״ם השתמש בהן ומקורותיהן הראשונים כבר נאבדו• ובמאמרי *מדרשים שנאבדו״ (בגד גיר דוד לב׳ ר״ד סימאנסען תרפ״ג 44—55) הבאר־זי הדרשות שנשמרו ברש״י ואין מקורן ידוע• מלבד רש״י ורמב״ם השתמשו גם פוסקים ומפרשים אחרים בדרשות חז״ל שנאבד מקורף ואכמ״ל♦