Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 59

יא דרשות כיאוריות לחני רשפים, והיה אם: p הסת הרשע. וידפוק ליה (שצריך-להלקות פד זומם) מלא תפנה (שמר ס טס? משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין מ מפשה אין אקין עליו. — מהמשך הפנק נראה, שהרמז הזה עתר טוב מן הל«, המפורש בי• דברות, ולכן אם נם נסמן בשם רמז, דרשה מ־וסדת היא, וקרוב הדבר שיסודה בקבלה, ואם כן הוא המין, הרי הקבלה גלתה פל אמתת מונתו של הבתוב, שהלאו של לא תפנה, לוקק פליז אם הפד הוזם ואין בידינו להענישו בעונש שהנאשם היה צפוי לו. ה. ביאורים נוטים מפשט הכתיב - ויש נם שהדרשה הביאורית נוטה מפשט הכתוב. המשל היותר מלט הוא מה שנדרש על(שמו׳ בא, כד) עין תחת עץ, שהוא ממון, כתוב׳ לח, א. ב״ק פג, ב. פד,א. ופפ״ש שימת ר׳ אליעזר. מסננון בל המניא שם נראה שלדרשה וו מתבקש יסוד הגיוני. ובמכילתא ישנן נם כן דרשות שונות (היקש, קו״ח, כלל ופרט ובלל). ויערק עוד ביאור דומה לזוז בספרי דבר׳ כתיב. וקצות את בפד» שודא גם כן ממון. ולשון הרמב״ם חובל פ״א ה״ו. ואע״פ שדברים נראק ממק תורה שבכתב ומלן מפורשין ק מפי משה רבעו מהר סיני, מלן הלכה למעשה הן בידינו. ומה ראו אמתינו דנק בבית דינו של יהושע ומ׳ מימות משה רבנו ופד עכשיו. אמנם הרמב״ם בעצמו מחליט (מו״נ ח״ג פ״מא) ומי שחיסר אבר, יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן עתן מ ולא תטריד דפיוניך בהיותינו עונשים הנה בממון, כי המונה הנה לתת סבת הפמקים ולא סבת דברי התלמוד וכר 0. פל כל פנים יש לנו בענק עק תחת עין, משל על השפעת הקבלה(קבלת הוראה או מעשה) בדרשות ביאוריות בניגוד למובנה הפשוט של לשון הכתוב. — נוטה מזה הוא מ״ש ריו״ח משום ר׳ ישמע^(מטה טו,א) בשלשה מקומות הלבה עוקבת מקראי. התורה אמרה(דרך יז, ע) בעפר, והלכה בכל דבר. התורה אמרה(במרב׳ ו, דס בתער, והלכה בכל דבר. התורה אמרה(דברים כד, נ) ספר, והלכה בכל דבר. (י׳ קידוש׳ פ״א נט,ד 16) תני ר׳ ישמעאל, בג* מקומות התורה עוקבת למקרא ובמקום אחד למדרש ומ׳ כל הענק בארימת ובקצת נטיה. החילוק העיקרי הוא שבענק עק תחת עק המובן הפשוט נעקר לגמרי מחוג ההלכה המעשית והמפר לקח את מקומו, אבל בשלשת המקומות *) להסביר הביגוד הגלד שבדברי הרמב״ם יש להעיר, כי לפי פשוטו של הענץ היה משמט עץ מחת עין משפט אלטרנטיבי, כלומר הניזק הורשה לקבל מן המזיק כופר בעד מאבר שהחסירו• כי רק על ועיווה מומר (במד" לה,לא) ולא תקהו כופר לנפש רוצת אשר הוא רשע למות כי מות יומת, אבל בשאר כל מיני היזק הרשות היתה ביד הניזק לבחור בכופר• וכן היתה, לפי פשט הכתוב, הרשות בידו לתבוע לקיחת אבר מחת אבר• אמנם בפועל ובמעשה בא הענץ לידי כך, שהשופטים הכריעו פסק דינם לצד הכופר אם על ידי פיוס או על ידי תוכחת מוסר להתרחק מאכזריות ונקמה• ואפשר גם שהנתק בעצמו גטה יותר לצד הכופר מפני התועלת הצפונה בי, כי לולא ק, לא היה צריך הכתוב להזהיר, שלא יקהו כופר לנפש רוצת• ומתוך כך הוקבעה ההלכה כחוק ולא יעבור, להסתפק בכל אופן בממון ושלא לקחת בשום אופן אבר מחת אבר• אם נשים לב לדברי הרמב״ם, נמצא רעיון זה שקוע בלשונו• במו״ב ח״ג רפ״מא הוא כותב: ,.אם הזיק בגוף ינזק בגופו ו*אם הזיק בממון ינזק בממונו, דש לבעל הממון למחול ולהקל, אמנם להורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילץ לו כלל ולא ילקה ממנו כופר וכד ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה ואחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר הגיחו הורגי, הבה מחלתי וסלחתי לו, אין שומעין לד• ובחובל פ״א ודו הוא משתמש בלשון,.הלכה ל־*מעשה הן בידינו(לקהת ממון תחת אמי) וכזה דאו אבותינו דנץ;בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שממאל הרמתי ובכל ביה דין וביה דץ שעמדו מימות משה ועד עכשיו"• הרי שההלכה למעשה בחרה בדרך זו להכריע פסק הדין לצד הכופר•