Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 57

דרשות ביאוריות יג הרמב״ם פםה״מ פ״יג ה״ב כ׳ מפי השמועה לבדו, שזה!שנא׳ בחורה (ויק׳ ו, יח> ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה, שיאכל ממנו בשלישי. וכן םה״מ ל״ת קל״ב ובת״ב שם א״ר אליעזר כוף אונך לשמוע, שהשוחט את זבחו על מנת לאבלו ביום השלישי, ה״ז בלא ירצה. ור״ע מנסה להוכיח זאת בראיות. אמנם לפי הרגשת הרטבים עיקר הענין תלוי בהבלה. ע״ע זבח׳ כט, א. (ספרי תצא כד, טס לא יומתו אבות על בנים ובו׳ אלא בא ללמד שלא יומתו אבות בעדותן של בנים, ולא בנים בעדותם של אבות. סנהדר׳ כו, ב ופירש״י שם, לא יומתו שני אמת בעדות בניהם קשה לפי פשוטו של הענק. וקרובים גם פה דברי הרמב״ם פסחים ל״ת רפו, ובא הפירוש המקובל* בספרי, שלא יומתו אבות בעדות בנים וכר. הגבלת מושג חיה לענין היתר חלב:היא רק ־בקבלה: חולין נט, א־־ב. ורמב״ם מ״א פ״א היי וסימני חיה מפי השמועה הן. השגת הראב״ד אינה נוגעת למקור המושג. במהות ענין זונה האמורה בתורה שהכהן אסור בה (ויקר׳ כא, 0 יש ג׳ שיטות בת״ב שם ז ר׳ יהודה אומר זו איילונית, וחכ״א אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. רא״א, פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. עי׳ יבם׳ פא, א־ב מש׳ וגמי. ותפסו לעיקר שיטת חכמים, אלא שיש ספק בסוף דבריהם "ושנבעלה בעילת זנות". לדעת רש״י, כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה. ולתודיה שנבעלה, לא הוי זונה אלא מחייבי כריתות. וכן גם לרא״ש. והרטבים מסכים לדעת רש״י, שזונה נקראת גם מי שנבעלח לחייבי לאוין ועשה (א״ב פ״יח ה״א) וכ׳ על פירוש זה "מפי השמועה למדנו". ע״ש השגת הראב״ד. בנוגע לדיוקיו של הרמב״ם בענין זה צריך להזהר מאד, כמו שנראה גם מדוגמא וו. בין שלשת הפירושים שנשמרו בספרא, בוחר הרמב״ם שיטת החכמים, ווה נכון מצד פסק ההלכה. אמנם מ״ש "מפי השמועה לימדנו", מורה פה רק על היות הענין פירוש מיוסד על שיטה משיטות חכמי הקבלה בניגוד לפירוש המיוסד על חקי הלשון או על היקשים הגיוניים בלבד, ועל דרך זה יתכן בלשון הרטבים "פירוש מקובל" גם בענינים שנשנו במחלוקת. וכן כלאים פ״י היד כ׳ הרטבים ן שלמדו מפי השמועה, שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית, אלא להתיר כלאים בציצית. ווה מסכים למ״ש מכיל' יתרו כ, ח "(דבר׳ כב, יא-יב) לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, שניהם בדבור אחד, וכן ספרי תצא, וירוש׳ נדר׳ פ״ג ה״ב. ולוה מסכמת גם הסוגיא בבבלי(יבמ׳ ד, א־ב), ואפי׳ לר׳ יהודה שאינו דורש במקום אחר סמוכים, אבל במשנה תורד, דורש. ובכל:ואת אין דרשה וו מוסכמת בלי חולק כי (מנח׳ מ, א> ת״ר סדין בציצית ב״ש פוטרין וב״ה מחייבין, ופירש״י שב״ש אינם דורשים סמוכים להתיר כלאים בציצית. עי׳ תוד״ה סדין. הדוגמא היותר מעדנת מבחינה זו מ״ש בםד,״מ עשין קנט עה״ב (שמות יב, טו) ביום הראשון מקרא קדש, ובא בפירוש (המקובל) קדשהו והוא שלא תעשה בו כל מלאכה, אלא מה שמיוחד לאכילה בלבד. ולפי המקור הערבי