Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 54

דרשות טמותיות ואנלוגיות » של למודים במעשה בראשית, וכל דור חדש יתק שימצא דורשות, אף שכל הקות הטבע כבר נשלמו ונשתכללו בעולם המציאות מאת אביר הטבע מקדם קדמתה. ואין מי שיכחיש, שכל חק חדש שאנחנו מבחינים בשכלנו בסדר הבריאו־« אינו חדש מצד עצמו, כי כבר פעל החק הוד, אלפי שנים קודם שנתנלד. לנו, רק ואך מבחינת השגתנו חדש הוא. ולעומת זאת ישנן דרשות בסוג זה, שאינן תוצאות היקשים הגיוניים ולא ממחקר תוכן המקרא נתהוו רק בשאיפה ידועה ומיוחדה להצמיד אל המקרא הלכות עתיקות ומקובלות או תקנות וגדרות מחודשות, או גם מנהגים ונימוסים, לימודי מוסר ודרבי יושר. במין זה של דרשות פגשנו נם בסוג הראשון. בב״ב קט, ב. נדרש מזד׳ב (במדבר א, ב) למשפחותם לבית אבותם, שמשפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם c1. בירוש׳ יבמ׳ פ״ב ה״ו. ושם קידוש פ״נ ה״יב בסוף נראה שלכלל זה השתמשו במקרא (במדבר א, ידו) ויתילרו על משפחותם לבית אבותם. וגם הרמב״ם החזיק במקרא זה א״ב פ״יט ה״טו. ובאמת כל אחד משני המקראית מראה, שבנוגע למנין הפקודים היתד, משפחת האב העיקר, אבל כמו כן ברור, ששני הכתובים האלה מראים רק, שבן חשבו ההתיחסות במדבר במנץ הפקודים, אבל אין זה צווי מפורש לחרות, שבך צריך לעשות בכל שאלות הפרטיות של חיי החברה והמדינה, ובכל זאת הרי הכלל יש לו על מה לסמוך, כי סדרי החיים מיוסדים לא רק על מצות מפורשות, אבל גם על מנהגים עתיקים שנזכרו בתורה, והם הם נופי תורה. הרי לנו בזה כלל מסוים שאינו בא בתורה בלשון צווי או אזהרה׳ De Sacy הערות והעתקות 176 ,163 xn• ע״ע .j. e, x 593 a וכן נמצא איסור תשה״מ בם׳ היובלים פ״ג י* והקראים שהחזיקו ג״ב בשיטה זו, דורשים זאת ממלת לקדשו, כמ״ש כתר תורה (יתרו סג, א) יש לתמוה מן המתירים שכיבת אשה בשבת, שהשם צוה לקדש את יום השבת, והבה הוא מתגול־1?־־* בטומאה, ואיך בטומאתו יקדשבו- וק הרבה בענץ זה אדרת אליהו שבת פ״יא וגן עדן שם פ״כ• ולעומת זאת, הרי בעלי הקבלה לא רק שמתירים תשה״מ בלילי שבתות, אבל או׳ עובת ת״ח מליל שבת לליל שבת (כתוב' סב, א)• — האיסיים היו נזהרים שלא להפבות בשבת לבקביהם (יום׳ מלחם׳ 11 9,8)• ובראה מזה שאף באכילה ושתיה היו בהכרח מסתפקים במועט, אף שלא אסרו על עצמם את האכילה, כנראה משם• השומרונים מובעים את עצמם מתענוגות ביום השבת בס בנוגע לאכילה ושתיה. אף שאינם מתענים (שבת אחת בבית הכהן הגדול מאת ד׳ ילין, השלוח חוב׳ היוב?־* צד 507)• — לעומת זאת אפשר להבין היטב, שבעלי הקבלה התאמצו להבליט את הרעיון, שקדושת השבת איבה מחוקת תענוגי בשרים, ואדרבה תצוה קדושת היום בחברת משפחה במאכל ומשתה• רוח כזה היה שורר בכלל האומה בנוגע לחגיגת שבת ושאר ימים טובים. שהתאימו עם מושג הקדושה גם הנאת הגוף, כמאמר נחמיה מ, י, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי ק דוש היום לאדונינו• הרי שהקדושה בהתיחסותה אל ימי מנוחה ויום טוב אץ לה עסק עם פרישות וסגוף. הניגוד הזה שבץ כלל ישראל ובין הכתות השונות מבצבץ ועולה מכמה דרשות שלא במקומם, מהוך ההתאמצות להבליט דעתם הרבה פעמים, כדי לבטל בזה דעת המתנגדים, הכניסו כוונתם היכף בצווי הראשון על הקח־שה בשבת(שמות כ, ח), ששם באמת דורשים במכי׳ קדשהו במאכל ומשתה וכר ועל זה נוסד קדוש היום על היין, כלומד עבודת השם בצרוף אכילה ושתיה וחגיגת משפחה• התאמצות זו הביאה את בעלי המדרש לידי כך, שבכל מקום שתבא קדושה אצל שבת ויו״ט, יבארו אותה על החגיגה בחיי המשפהה, ולכן ביארו גם "מקרא קדש" באופן זה, ולא חששו להעיר על ענין האסיפה בבתי הכנסיות וכר, כי על זה לא היה שום מערער וחולק ולא היה צורך לעשות לה פומבי, וכידוע גם ממקומוות אחרים, שוןדבר שהיה מונח במובן הכתוב וגם בעולם המעשה היה לו יסוד קיים בלי כל מערער, דבר כזה לא היה מעסיק את בעלי המדרש, כי עיקר מלאכתם הוא לבאר את המקומות המסופקים, או המקומות שגתוכחו בהם הכתות ותקעו בהם יתד לשיטתם• *) עי1 מפתח התלמוד אב א בהערה צד 13—14•