Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 53

ודמות סופתיווו ואנלוניוה »־ ובכל ואת אץ שום ספק שהוא מוסכם מן התורה. מדרש בזה הוא מדרש מופתי ולא באוריי, כי לא לבאר את המקרא הוא בא, רק להביא מן המקרא מופת וראיה על כלל הלכי. כמה כללים ומושגים השרים במקרא בפועל ואץ מן הנמנע שנכללים בו בכח. מזה הענק ודא החקירה חולק יא, א, מנא הא מילתא דאטור רבנן, דל בתר רובא. אין שום ספק שענק רוב הוא מושג קדום, אף שבתמונתו המופשטה היא "מילתא דאמור רבנן" ויתכן אם כן העיון, אם התורה השתמשה בכלל הזה או לא. הדרך היחידי הוא לתיר ולבקש, אם ישנן מצות ומשפטים בתורה, אשר קיומם לא יצויר בלי מושג רוב. ואם יצלח חפצנו למצוא מקום אחד שאין אפשרות למציאותו המעשיית רק בצירוף כללו של רוב, יכולים אנחנו להחליט, שרוב הוא מן התורה, כלומר, שהתורה השכדמה להשתמש בכלל רוב. ווה הוא מה שהתלמוד מבקש במונית רוב ומביא לצורך זה עשרה מקומות שונים שבמקרא, ואחדים מהם מוכיחים כמעט במופת חותך, שאק להם מציאות כלל בלי רוב, כמו הוכחתו של רב מרי, שאמר אתיא ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא, קטליה, וליחוש דילמא לאו אביו הוא? אלא לאו משום דאמרינן, זיל בתר רובא. - ההוכחה הזאת נדחית רק בקש, אבל זה שייך לדרכו הנפלא של התלמוד, להיות מקפיד מאד על כל הוכחה הבאה לדבר שאינו מפורש בתורה. - דומה ליה ענק חוקה שבדף הקודם (י, ס. עיקר מלאכתם של בעלי התלמוד בפתרון שאלות כאלה, לבקש מקומות בכתוב, אשר קיומם לא יתכן בפועל רק בהעור בכלל המבוקש 0. וכן הוא הענק בסימנים (כ״מ כו, א־ב. יבמי קיב, א־־־ס. מושג סימנים לא נזכר בתורה. אבל יתכן שמובלע הוא בדק השבת אבדה שנצטוינו עליה p התורה, מאחר שבכמה אופנים אין לנו דרך אחרת למצוא את בעל האבדה, רק אם נסמוך על סימנים. התלמוד אינו בא למסקנה מסוימה נם בדבר הזה, לפי שלא מצא מופת חיתך בלשון הכתוב להשבת אבדה על ידי סימנים, אף כי קרוב לודאי, שהתורה התכוונה לכל מיני ראיות והוכחות שאפשר להגביל על פיהן את בעל האבדה, וגם הסימנים בכלל, אמנם רוח הבקוררז של4 התלמוד מפותחה מאד ותביעותיו גדולות בנונע להוכחות ומופתים, ולכן מטיל בו ספק בכל מושג סימנים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ע״ע כעין והב״מ לב, ב, אם צער בעלי חיים מן התורה אסור או מדרבנן. ובענק שעבוד נכסי הלוה לבעל חוב, אם הוא מן התורה או מתקנת חכמים ז כתוב׳ קב, ב. קידוש' ינ, ב. ב״ב קעה, ב. 8ס. כל העולה לייבום עולה לחליצה ובל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ע״פ (ספרי תצא כה, 0 ואם לא יחפוץ האיש, ולא שלא חפץ בה המקום. יבמי מד, א. (נדר׳ כז, א) אנוס רחמנא פטריה דכי(דבר׳ כב, כ0 ולנערה לא תעשה דבר. נם הרמב״ם ראה בדרשה זו פשט הענק כנראה מסנהד׳ פ״כ ה״ב. 1) עי׳ מאמרי: משמעות הכתוב ודרכי המדרש (הצופה לחכמת ישראל ח״ה) גד 125• *) ע״ע מאמרי: תורה בתלמוד שנדפס בם׳ היובל למד״ר״א שווארץ ספ״ב• II.