Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 52

דרשות טו*דות ואנלוניות rr (מ״ק יד, ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברנל, שנא* (דבר* טז,יד) ושמחת בחנך.. והיתום והאלמנה, ובו*. עיעתוד״ה עשה דיחיד, שרוצים לצדד שנוף האבלות דאורייתא היא, ווה נכון מאד, כי כבר נובר מין אבלות אצל האבות ובמקומות אחרים, רק הפרטים אינם מפורשים. ובכמה מושנים יש מחלוקת, אם הם מן התורה או לא, כמו היזק שאינו ניכר בניט׳ נב, ב-נג, א. אמר חוקיה, דבר תורה אחד שוגנ ואחד מזיד חייב, מאי מעמא, היוק שאינו ניכר שמיה היוק, ומה טעם אמרו בשוננ פטור, כדי שיודיעו ובו,. וריו״ח אמר דבר תורה אחד שונג ואחד מדד פטור, מ״ט, ודוק שאינו ניכר לא שמיה היוק, ומ״ט אמרו במדד חייב, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. בעיקר הדק שניהם שרם ורק בנוגע למקור המושג יש מחלוקת ביניהם, ומהות המחלוקת היא, אם יש להכניס בסוג הנזיקין שנוברו במקרא (בפ׳ משפטים) נם נדקין שאין הפסדן ניכר מבחוק, כמו היתר שנהפך לאיסור ע״י מנע או תערובת שהחומר בעצמו לא נשתנה כלל, רק נאמר באכילה או בהנאה. לדעת חוקיה.דבר הכתוב בהוד. והוא הדק לשאר כל ההיוקים שבאו בידי אדם במתכוון או שלא במתכוון; הצד השוה שבהם הוא, שמחמת מעשה המויק נמנע הניוק מלהשתמש בחפציו כמקדם, ואחת הוא לנו, אם מסבות טבעיות נמנע בתשמיש החפץ או מסבות דתיות. אמנם לדעת ריו״ח, אין להכניס בסוג הנויקק שנוכרו בכתוב, רק נדקק דומים להם במהות וענק, אף אם נם הוא אינו מכחיש בכלל הידוע, שהכתוב דבר בהוה, בכל זאת מגביל את החוג על נזיקין הניכרים לעק, כי באופני ההיזק שנזבח בתורה בפירוש, נפסד החומר ונשתנה מכמות שהיה. ובן יש כמה מנהגים בשוק החיים שאינם כתובים בתורה, ובכל זאת יתכן שהם תולדות ישרות מכוונת הכתוב לפי פשוטו, כמו (ספרי תצא כה, ט*) אבן שלמה וצדק וכוי, מבאן אמרו, הסיטון מקנח את מדות־ו אחת לל׳ יום ובעה״ב אחת לי״ב חדש. רשב״ג אומר, חלוף הדברים וכו,. וכן מ״ש (שם בה, טו) כל עושה עול, מכאן אמרו, אין מערכין פיחת כפירות וכו׳. פירושים סיד. לקוחים מנסיונות החיים, ובכל זאת מתאימים הם אל כוונת הכתוב. ויש במה דרשות כעין זו. (וד׳ב אחרי טו, 6 עבירות שבק אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבק אדם לחברו אין יוה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. וו דרש ר־ אלעזר p עזריה, מכל חטאתיבם לפני ה׳ תטהרו, דברים שבינך לבין המקים מוחלים לך, דברים שבינך לבק חברך אין מוחלים לך עד שתפיים את חברך. משנה סוף יומא פה,ב. - דרשה וו נוסדה על ההנחה, שמלות "מ בל חטאתיכם לפני ה," שייכות להדדי ומוחו! על חטאות שחטא האדם לפני ה׳ בלבד. מצב הנגינות אינו מתנגד לפשט זה, ובכל ואת אין הדיוק מוכרח, כי אפשר לפרש הענק נם באופן אחר. הרמב״ם שגגו׳ פ״נ ה״ט. מסכים לעיקר ההנחה בנוגע לשייכות המלות זו לזו, ולא על פי חקי הלשון וההגיון הוא בא לידי כך, רק לפי שהיא מקובלת באומה וב׳ "חייבי חטאות ואשמות ודאים שעכר עליהן יוה״ב, חייבק להביא לאחר יוה״ב, וחייבי אשמות תלויק פטוחן, שנא׳ מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו, כך למדו מפי השמועה (ע״פ ד,נמ׳ כרית׳ כה, ב),