Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 51

דרשות מופתיות ואנלוניות יט שכל חטא שאין מכיר בו אלא השם, מתכפר לו" (אבל אם יש עליו חיוב ודאי ולא ספק, הרי גם לחוטא ידוע ולא רק לשם, ולפיכך אץ יוה״ב לבדו מכפר, אלא צריך להביא קרבן). ולפי שהמקרא הוקבע ללימוד זה, שוב אץ מקום להבנים בו את הכלל של.עבירות שבץ אדם לחברו אץ יוה״כ מכפר*. כעין וה מרגיש הרמב״ם, שהוא הדייקן היותר נפלא בטיב המדרשים, ומביא בהל׳ תשובה פ״ב ה״ט את הכלל, שהוא, כנראה מלשון ספרא והמשנה, כלל ישן, והשמיט דרשתו של ראב״ע. ויתכן שכל הדרשה היא רק אסמכתא, אף שיש לה במקצת נם יסוד הגיוני. כי אם נודה שמלות "מכל חטאת־כם לפני ה׳" שייכות כאחד ומורות על חטאות ידועות ביחס אל הי, ובזה מודה גם הרמב״ם, רק שהוא מיחד ההוראה עוד יותר ואומר שהן חטאות שאינן ידועות רק לה׳ בלבד — הרי אץ מן הנמנע להוציא על פי הכלל הזה נם את החטאות שבין אדם לחברו מכלל הכפרה שנזכרה במקרא. וביותר יש לנטות לדעה זו, אם נשים לב אל מ״ש בפרשת עבודת יוה״ב פ״טז ומה שנדרש ע״ז שבוע׳ ו, ב. ח, א־ב. יב, ב. וכן למה שנדרש כרית׳ כד" ב. על פ״כא. שנראה שעבודת יוה״כ ה־תה מכפרת על עונות מיוחדים. וצ״ע. (שבוע׳ ל, א בסוף) ד״א (ויק׳ יט, טס בצדק תשפוט עמיתך, היי ח את חברך לכף זכות. וכן ת״כ שם. — אץ להכחיש שהכלל הזה יש לו מציאות נפרדה מן הכתב ויהושע בן פרחיה (אמת פ״א מ״ו) מזכירו בלי מדרש. וכן בברייתא שבת קכז,ב בראש, הדן חברו לכף זכות, דנץ אותו לזכות. הדרשה היא רק אסמכתא. אמנם כמו כן אץ להכחיש שיש בו פרט אחד השייך לתכן הכתוב לשפוט כצדק, כי מי שבא במשפט קדום לראות חובה באיש בטרם יחקרנו, עלול הוא ביותר להטות את הכף לחובה. פרט אחר מענץ זה שם בת״כ, שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו, ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. עי׳ סה״מ עשין קעז שמביאו כפירוש מקובל. דרשות אנלוגיות ישנן גם כן כמספר גדול במדרש ותלמוד ואביא פד, איזו משלים כפי הנחוץ לביאור הענץ. אנלוגיות ב«קח וממס־ - (קדוש סא, א במשנה) רמ״א כל תאי שאינו כתאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי, שנ, (במד, לב, כט-ל) ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכו׳ ואם לא יעברו חלוצים (הרי שצריך לכפול התנאי). ר׳ חנינא ב״ג אף צריך היה הדבר לאומרו, שאלמלא כן, יש כמשמע שאפי׳ כארץ כנען לא ינחלו. האנלוגיא הזאת יש לה חשיבות יתרה לענינינו. כל המחלוקת שבץ ר״מ ורחב״ג היא רק בזה, אם התנאי של כני גד ובני ראובן הוכפל מחמת איזה מ:הג שהיו נהוגים במסחר וקנין, או מחמת סבה אחרת. אילו לא היה רחב״ג מוצא שום סבה מיוחדת להכפלת התנאי, או מודה היה לר״מ שתנאי כפול ענץ הכרחי הוא. ע״ע כל הסוניא שם בנמ, עד המש הסמוכה. כל המקראית שבענין תנאי(בראש ד, ז. כד, ח. ויק, כו,נ. במד, יט, ב) מתפרשות מרחב״ג בענץ שהכפלת התנאי נחוצה היתד, לבירור הדבר, כדי שלא תפול טעות בגיף מובן ־התנאי. — ובאמת אנו רואים, שרק הכפלת התנאי נדחית, אבל שאר הפרטים שבתנאי בני גד וכני ראובן נקבעו להלכה, לפי שלא נדחו מרחכ״ג. וכן פירש״י במתני, ד״ה ר, חנינא אמר: אתנאיכפול