Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 47

כג דרשות מימבוליות ומליציות (בראש׳ יו,ה) בי אב המוץ נויים נתתיך. וכנראה מיוסד פל הפסוק הוהנסמ״ש ת׳ נדר׳ פ״ב, ד. שהנודר מישראל אסור אף בגרים. לדעת ד׳א(סנהד• נח, ב> אחותו מן האם אסורה לבן נח פשהיב (בראש׳ כ, יב) ונם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. ומחלוקת ר*פ בענק זה היא רק מטפס שיש לו פירוש אחר בדברי הכתוב, כי באמת לא היתד, שרה אחות אברהם אפילו מן האב, רק בת אחיו היתה "קורבא דאחות אית לי בהדה מאבא ולא מאמא". אבל לפומת זאת יש לבפלי המדרש והתלמוד נם איוו תביפות כלפי דרשות אנלוגיות, ואחת מהן היא, שרק במקים שהכתוב מדבר במפשים מקוריים של האבות יש להשתמש בו לצורך אנלוגיא ולא במפשים שברור אצלם, שנפשו לפי מנהג זר ונגררים היו דרך אדפי אחר נימים פרטי של איזה מקום. פנין כוה יפול בהכרח פל התנהגות יוסף באבלות אביו, כי בפיקר האבלות התנהג כמלכי מצרים. ארבפים יום פסקו הרופאים בחניטה, אחרי כן בכו אותו מצרים שבפים יום. וכנראה מהמשך הכתובים פשה יוסף אבל שבפת ימים בגוק האטד לפני הקבורה, ולכן אי אפשר היה לפשות ממפשה יוסף אנלוגיא אפי׳ לאבלות שבפה, כי האנלוניא צריכה להיות שלמה ומקורית. ומזה יתבאר בפשיטות, שהבבלי בבקשו אנלוניא או רמז לאבל שבפה, פובר בשתיקה פל פנין יוסף, וגם הירוש׳ דוחה אותו, אמנם בדברים בלתי מדויקים, כי לא בקודם מתן תורה נופה תלוי הפנק, רק בהיות מנהג יוסף מנהג זרים; ומה שיוסף לא נוהר מלנהוג כן, היה בודאי מטפם שקודם מתן חורה פוד לא נזהרו בזה בדרך כלל. וקיצור לשון יש בירושלמי שנתן מקום לטפות. ויש להפיר פה נם פל דברי הרמב״ן (בראש׳ כט, כס ״ואני לא tot' כי שבפת ימי המשתה תקנת מש״ר לישראל, ואולי נאמ־* שנהנו בו מתחלה נכבדי האומות כפנין באבלות דב׳ ויפש לאביו וכר. ומה שלמדו מכאן נמי בירושלמי נ״כ בב״ר שאין מפרבין שמחה בשמחה, סמך בפלמא ממנהגי הקדמונים קודם התירה וכר" פשכה״פ. אמנם חילוק גדול בק המנהג שהיה נהוג בביתו של לבן משפחת האבות ובין מנהג יוסף במצרים ולכן מזכיר הירוש׳ את המנהג הראשון וסומך פליו כפל מנהג אבות לא פל מנהג יוסף, שהורות גלויה בו, אף שהבבלי דחה נם מ״ש בלבן ויפקב 0. ד. דרשות סימבוליות ומליציות. לסוג השלישי שייכות הדרשות הסימבוליות והמליציות. חיי הדת פשירים הם נם בקוים פיוטיים ומפשים סימבוליים. השאיפה הכללית למוטיבים כאלה צפונה בפמקי הלב והנפש ושייכה לסודות טבפ האדם באשר הוא אדם. לא פה המקים להכנם בחקר פפולתם הכבירה פל כחותיו הפנימיים של האדם ולהגביל בקנה המדד, פד כמה הם מפשירים אותנו במושגים רוחניים ופד כמה הם מכשירים את חיינו להתנשא מפל לנבול פולמם הצר של הצרכים הגופניים, אבל פלינו להפיר פה, שמלבד האמצפים הכלליים שנופת לפפול פל הנפש ולפורר את הרנשים, פושים בבחינה וו נם *) עי' מאמרי במכ״ע 128—122, 1918 Magyar Zsidö Szemle.