Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 45

דרשות סימבוליות וסליציות כה ממאורע הנפלא של ר* שמעון בן יוחי ובנו שנטמנו במעלה י״ב שטי! מסופרים איזה פרטים ראויים לתשומת לב. רגשותיהם של התנאים האלה כל כך הסתגלו לחיי התבודדות ורוחם כל כך התעמקה בהסתכלות עולם פנוי מכל תענוגות בשרים וכבלי דאגות חמריות, עד שבצאתם ראשונה מן המערה, לא יכלו לסבול מנהגו של עולם כמו שהוא. "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף". ובצאתם שנית מן המערה, גם כן הרגישו באצילותה הפרטית של נשמתם שנודככה בחיים חבויים מעץ אנוש רבות בשנים, עד שרשב״י קרא לבנו: "בני די לעולם אני ואתה". המקרה הראשון שהפים דעתם דדה ענץ סימבולי המסופר מההוא סבא (שבת מ, ב):בהדי פניא דמעלי שבתא חוא(רשב״י ור״א בנו) ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני' אסא ורהיט בץ השמשות. אמרו ליה, הני למה לך? א״ל. לכבוד שבת. ותיסני לך בחד? חד כננד זכור וחד כננד שמור. א״ל (ר״ש) לבריה,;חזי כמה חביבץ מצות על ישראל! יתיב דעתייהו. - הדבר שנעשה על ידי "ההוא סבא" יש לו ערך מיוחד מכמה פנים. בראשית כל עלינו להדגיש, שמה שעשה ההוא סבא, מפי עצמו עשה. ולא היה הענין ידוע אפילו לרשב״י ובנו. ומה הכריחו לקחת שני מדאני דאסא? רק צורך פנימי ורוחני. נפשו הושפעה משתי הלשונות של הדבור הרביעי מן "זכור" ו״שמור", ומתוך השפעה זו הרגיש צורך בנפשו לעשות איזה מעשה הרומז על שתי לשונות האלה. — היחס שבץ שני מדאני דאסא ובץ זכור ושמור יחם סימבולי הוא ותוצאת פעולה סודית טבועה בעמקי הנפש. ועתה אם ישאל השואל על מעשה הזקן אם תיא "דאורייתא" או "דרבנן", מה יש לנו להשיב על זה? — ״דאורייתא״? - הבאמת צותה התורה לעשות ק? — אבל הלא מקור אחר אץ לו להזקן רק לשון התורה. רק שתי המלות ״זכור״ ו״שמור״! - או אולי לא היה נכון מד, שעשה הזקן? — זה מדאי לא יתכן. כי הלא רשב׳־י ובנו נחה דעתם דוקא במעשה הזקן. אף שמקודם לק לא היה הענץ הזה ידוע אצלם. מתוך שאלה זו אנו באים בהכרח להגדרה מיוחדת של מושג דאורייתא, והיא שחיי הדת מתפרנסים לא רק ממצות המפורשות בתורה. אבל- נם ממצות המושפעות מסגולות לשון התורה והצרופים השונים הנתלים בתוכנה,! במלותיה ואותיותיה. ענינים או חיובים ם*ה תופסים מקום נכבד בחיי אמונתנו, וכפי שנראה עוד p המשלים הבאים, וביחוד יש להם תפקיד נשגב בקביעות צורתה של תפלה ועבודה. — ואם נבוא לידי הסכמה לכנות כל דבר שנוסד על הכתוב לדבר שמן התורה. הרי גם חיובים ממץ זה שזכרנו נם ק p התורה הם. רק צריך לחלק בץ דברים הנובעים מן הכתוב בלשון צור ומן הדברים הנובעים מן הכתוב על דרך רמו וסימבול. על פי זה יובן שלפעמים אנו מוצאים לשון דאורייתא נם אצל דברים שלא על דרך צווי הם נובעים מן הכתוב רק דדך רמז. בכה אנו מוצאים למשל חיוב תקיעת שופר בר״ה בלשון צווי אבל רק דרך כלל; פריטי התקיעה והתפלה נדרשים נם כן p הכתוב, אבל רק דרך רמז (י׳ ר״ה פ״ג ה״ה. נח,ד 40) אני ה* אלהיכם, אלו המלכיות. זכרון תרועה, אלו הזכתנות. שופר תתעד,.