Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 35

סיני הדרשות הסימבוליות לה מצוד» ולאחותו וכו׳ הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את כנו וכוי לאחותו לא יטמא, אבל מטמא תא למת מצוה. כל הדרשה באריכות בספרי נשא ו. ז. - כנראה, היתד. דרכו של ר״ע לחדור עוד יותר אל פרטי ההתאמות. (נדה לה, א) רבנן לא דרשי אתים (ויק׳ טו, לס הזב, חדא. זוכו, תרתי. לזכר, בשלישי אקשיה רחמנא לנקיבה. ור״א דריש, אתים, הזב חדא. אח, תרתי. זוכו, תלת, ברביעי אקשיה רחמנא לנקיבה, מענין אחר היא הדרשה(ת״ב אמר •בב, כס שור או כשב, פרט לכלאים. או עז, פרט לנדמה. כי יולד, פרט ליוצא דופן. ותה שבעת ימים, פרם למחוסר זק. תחת אמו, פרט ליתום. דרשות כאלו נוסדו באמת על דיוק תוכן הכתוב ועי׳ בכור׳ נו, א. על המשנה שם מנה״מ. ואכמ״ל. ב. התאמה כללית ופרטית או התאמה כלולה. ־ תחת אשר ראינו במשלים שהבאנו רק התאמה פרטית, בעוד שהענין לפי כללו ותמצית תוכנו כבר מונח היה בכוונת הכתוב, והדרשן לא עשה דבר, רק נתן צורה רמדת לפשוט של הכתוב, הרי ישנן משלים, שנם הענין בכלל נצמד אמה כתוב רק דרך דמז. כלומר, הכתוב יש לו תוכן מיוחד, ובעל המדרש מחזיק בו לרמוז על ידו תוכן אחר, שאינו מונח בכוונת הכתוב. הסמכה כזו היא כולה סימבולית» ואין על המעיק לבקש בכתוב איוו הוכחה או סעד להתוכן הנסמך אל הכתום כי נם המדרש לא לזה התכוון, רק לסימן בעלמא. מנקודת השקפה זו יצא לנו, שתכתוב והדבר הנדרש שתי רשויות נפרדות הן במדרשים כאלה ונתקשרו זו לוו על ידי חופדם דקים של רמז. ומידיעה זו מסתעף גם כן, שהרוצה לעמוד על שרשו ומקירו של הדבר הנדרש, אל יבקשנו בהבתוב הנסמך רק מחוצה לו, בקבלה או במקומות אחרים שבמקרא. הברה זו יש בכחה להרחיק אותנו כמה פעמים ממשפט בלתי צודק כלפי כעלי המדרש ולהסיר מהם חשד של "מעיילי פילא בקיפא דמחטא״. - אק פה המקום להרבות במשלים ממק זה ואסתפק בביאור המשל שכבר הבאתי בסי׳ א׳ מם׳ הכוזרי סוף מאמר שלישי. (בר״ר פיטו, ו) רצו.. ר׳ לוי אמר, צוהו על שש מצות, ויצו, על ע״ו הד״א (הושע ה, יא) כי הואיל הלך אחרי נטי. ה׳, על ברכת השם, הד״א(ויק׳ כד, טס ונוקב שם ה׳. אלהים, אלו הדיינק (שמו׳ כב,כ0 אלה־ם לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים (בראש׳ ט, 0 שופך דם האדם. לאמר, על גילוי עריות (ירמ׳ נ, א> לאמר הן ישלח איש את אשתו. מכל עק הגן אכל תאכל, צוד,ו על הגזל.. א״ר יעקב דכפר חנן, מתי יעשה אוכל, מתי כשר באכילה, משישחט, רמזו על אבר מן החי. כן היא נם סנהד׳ נו, א בשריו״ח, רק שד,התאמות הטיבות במקצת. וכן םע״ר פ״ה. פסדר״ב ר״פ בחדש השלישי ק,ב. כמו בבר״ר. ולפ״ז תהיה התמונה: נ ד אלהים על האדם (דיגין »ו ע״ו) (שפיכוזו דם) י (0 מכל מ הנן אכל תאכל (גזל »ו מוי הבבלי גם *במז״ח) ב ה" (ברכיו וד) א רצו (ע״ו יו דיגץ) ה לאמור (גלוי עריו»)