Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 34

מיני הדרשות הסיפבוליות;דרשהזו בולה מותאמה היא מאת הדרשן על צד הרמז כץ בכללה כץ בפרמיה. וגד שמבקש בפסוק זה ו* או ד מצות בני נח אינו תלך על דרך הפשט. על המקור האמתי של שש מצות שאדה״ר נצמוה בהן כבר העיר במקצת בעל כוזרי שני בוכות א* ברמזו על מעשה קץ שצידק על עצמו את הדין ואמר (בראש ד, י־נ) נתל עוני מנשוא. הרי שידע ששפיכות דמים עון היא. בעונש דור המבול נזכר(שם ו, יא) ותמלא הארץ חמם, הרי גול, ושם (פ״יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, הרי ג״ע. ויש להוסיף על דבריו, שיראת קץ מעונש מיתת וכן מה שאמר למך (בראש ד, כד) כי שבעתים רקם קץ וכוי, מורה על דינים בכלל. ואם נחזיק בכללו של התלמוד, שאין עונשץ אא״כ מוהירץ, הרי נבץ, שהתלמוד ראה כפרשיות הראשונות של התורה את המצית הראשונות מובלעות בהמשך הסיפורים. וממה שמסופר מחנוך שהתהלך את ד^הים (שם ה.כד) וכן מ:ח (שם ו,ט) ומפסיקים אחרים יש להקיש שמושג עבודת השם לא היה זר לדורות הראשונים והליאוץ הנתלים ביסודי עבודת הי היותר עיקריים והיותר טבעיים הם לפי התלמוד הרחקת ע״ז וברכת הי. ועל דרך זה מובלעות בפרשיות הראשונות של התורה שש מצות הראשונות. ויותר ברורים הענינים בפרשיות שמאחר המבול, כמו בראש* כ,נ, הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת כעל, ואבימלך הבין היטב אים־ר אשת איש, רק הצטדק שאברהם הגיד "אהותי היא". והדרשן בבקשו פסוק אחד להסמיך לו את שש מצות אלו, מצא לנכון את הפסוק הראשון. שנאמר בו צ־וי. ואולם חדל בעצמם מודים שלפי פשוטי הדברים לא נצטוה אדה״ר בפסוק זה רק מצוד, אחת, עי׳ תנח׳ פי יתרו נ׳ ום׳ והזהיר שם דף לג, א 0. על הענץ הזה מתבארת נם הברייתא (מהד׳ נח,א) דתני׳(בראש׳ ב,כד) על p וכו׳. ר׳ אליעזר או׳, אביו, אחות אביו. אמו, אחות אמו. רע״א, אביו, אשת אביו. אמו, אמו ממש. ודבק, ולא בזכר. באשתו, ולא באשת חברו. והיו לבשר אחד, מי שנעשין בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאץ נעשץ בשר אחד.—מכל הסוניא נראה, שההתאמה באה מן החוץ ולא מגוף הכתוב. ע׳יש 2). דרשות ממין זה באות לפעמים נם על פסוקים שבנו״ב, כמו פסח׳ מו,ב. מח, א. עה*ב יחזק׳ מה, טו. — י׳ הורי בסיף. (מח,ג 25) דרשת ר׳ אחא עה״ב משלי םו,יא. ושם 29 דרשת ר׳ לוי על קהל׳ ו,ב. ודומה לזו בבלי עירוב׳ נד, ב. על הכתוב שבשופטים ד» י. *) יותר נכון הוא שרק שש כמות מרומזות בם" כפמ״ש במדרשים• ע״ע דבר״ר פ״ב• כב. שו״ם תליבש פ׳״א, י• ומטו״ פ״ יתרו a לאדם בתן לו מצוה אחת (כפי פשוטו של הפסוק)• וכן ם" והזהיר פ" יתרו דף לג. א, *) גם פה אין מן הצורך להסתפק בהשערות בלבד, כי באמרת ישנם פסוקים המורים על כל ר־זפרטיבם הנרמזים בדרשה זו• פרשת עריור־־נ שבגד קדושים (ויק' כ, י• •) מסיימת (פ״כג) כי את כל אלה עשו(דזגוייבם) ושקרן בם• ובסוף פרשת עריות שבם" אתרי וביוזוד אחרי האזהרה על משכב זכור ומשגב בהמה במצאה אזהרז־ז מיוהדת (פ״כד—כה) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם- ואפקוד עונדת עליה וכר• ועי״ י״ יבם״ פ׳-יא• יב, א.25• מעיר ר" הילא בשם ר?ש על הפסוק הזה ,.מלמד שאין דתקב״ה עונש אלא אם p מוהיד״• — ומן הדין הוא, שלפי פשוטן של הפרשיות האלה היה צריך להחליט, שכל דיני עריות בגי m מצווים עליהן, לולא כתוב אחר(בראש" כ, יב) וגם אמנה אחותי בת אבי ודא אך לא בר־ו אמי וכר• שמוד־ז וראה, שרק הקזרבא מצד האם אסורה לב״ג ולא מצד האב• עי' סוגית סנהד״ בה, ב. ד׳ יבנד נריא• יב, א 20.