Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 33

הודאתה הפדנדת של האספכתא ל6* * המק־רדת הראשונים לז ז. הוראתה הפרטית של האסמכתא לפי המה־רות הראש־נ־ם. על פי סוני הדרשות שהצענו יותר נקל להגדיר מושג אסמכתא לפי מיבנו במקורות הראשונים. בעצם וראשונה ציינה מלה וו יחם ידוע, שהלכות ומנהגים התיחסו בו אל לשון הכתוב או תיכני. ודחם הזה לא היה אמנם יחס ישר, ולכן לא היה יכול להחשב לדבר הכתיב בתורה, אבל נם מופלג לא היה יותר מדאי, כי במשלים שכבר הבאני ושיביאו עוד אחרי כן, אפשר היה לפעמים לחשוב את האסמכתא לפשט הבתוב ממש. על קורבת יחם האסמכתא לכוונת הכתוב מורים נם דברי המשנה(חגי׳ פ״א מ״ח) היתר ניידים פ־רזזין באויר ואץ להם על מה שיסמכו.. הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שיסמכו.. ברור הדבר שלשון »יש להם על מה שיסמכו" ו״אץ להם על מה שיסמבוי מכוונת למה שהבבלי קירא אסמכתא. ואם הל נותנין ערך ש־ה לבל סמך ורמו שאפשר להדרש, או נם היתר נדרים לא היה פורח באויר. כי לא יבצר למצוא רמז בתורה נם על היתר נדרים וכמי־ש רי יהודה אמר שמואל (שם י,א) עה״ב(במד׳ ל,נ) לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. אבל זה הוא שאמרנו, שהאסמכתא התיחסה בראשונה יחם קרוב אל כוונת הכתוב, ויחם מה אי אפשר לברוא באמצעות סימנים ורמזים רחוקים, רק צריך שיהא מונח בו מחחילתי. ואין שום ניגוד לסברה זו גם במ״ש(י׳ שביעי׳ פ״י ה״ג. לט, נ 47) מיכן <דבר׳ טו,ט) סמבו לפרוזבול שהיא מן התורה. ופרוזבול דבר תורה? כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. עשכה״ע. וספרי ראה טי,ג, את אחיך תשמט ידיך, ולא המוסר שטרותיו לב״ד, מכאן אמרו, הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם וכו׳. ע״ע ידוש׳ שם סוף ה״ב. כי המעיין בסוגית היחש׳ וביותר עוד בבבלי ניט׳ לו, א-ב, יראה שהלל לא תקן את הפרוזבול מדעת עצמו בלבד. אלא התאמץ להתאימו אל כיונת התורה. ועוד יותר מזה אנו רואים, והוא, שהסבה הראשונה לתקנתו של הלל היתד, להרחיק את בני דורו מעברה מפורשת בתורה(דבר׳ טו,ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא ת תן לוי). עיקר נדול הוא, שהגבלת יחם האסמכתא אינה תלויה בפירוש הכתוב מצד עצמו רק בשאלת המקור. אם המקור הראשון לאיזה ענץ נמצא חוץ להמקרא הנסמך, או לא ית־חס אל ענין מה המקרא המדובר רק יחס אסמכתא, אף שהמקרא לפי פשוטו סובל בלי דוחק פירוש ׳המתישב היטב אל הענין. — המקרא הזה עיקר גדול הוא למרות דרשת ר״ע• גם הרמב״ם במשך אחר דזפסוק הזה (מלכי' פ׳-ט ה״ה), וכ~ם שם מב ר נסית הרמב״ם משיטת ר׳-ע, לפי שיותר מסתבר לקחת הכתוב כפשוטו• ימה שהרמב״ם שם לוקח גם את הדרעה של "על כן יעזב איש••׳/היא לפי שדרשה זד בזכרה הרבה בבבלי וירוש"• *) אץ לנו פה עסק עם פרטי הענין תם השאלה, אם שמיטת כספים מדאורייתא היתה נוהגת מימי הלל או לא, אבל דרשת הכתוב שבספרי וירוש/ שרק היח־דים מצווים על השמכת כספים ולא הב׳-ד, נכונה חיא מיד עצמה, ואין מן הנמנע שהלל השתמש בה בקביעות תקנתו• וקרוב הדבר שהיו גם שאר חובות לגבי ב״ד וקופת הקהל שאין היחיד היה יכול להשתמט מהן בשנת השמיטה, בהיות שסדרי החיים החברתיים והמדינאים קשורים הם אל משטר קבוע ואל מסים תמידיים שאינם סובלים הפסק והנחה גם בשבת השמטה• ומן ההרגל הזה מובן, שלא ראו זרות מופלגה בתקנתו של הלל ולא ערערו עליה אפילו מחבגדיו• — היוצא לבו מזה, שתק.ת פרוזבול