Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 30

אסססזות בסוג הדרשות הב־א־דיות את החרש? למקישמעון ולמען ילמדון, פרט לחרש. ויימר.. פרט לפןטן? א״ר יומת מאחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט. מרבה א:י־ את הכןשן שהוא ראוי לבוא לאחר ומן, ומוציא את החרש שאינו ראוי לבוא לאחר ומן. — הנה לשון "כל וכורך• יסבול את כל מי שלסוג ובר יחשב, ויאות נם ער קטן וחרש וכוי. אמנם אם מתגלה לנו ממקום אחר שעל איוו פרטים דיא נאמרה ההלכה שנוברה בכתוב המדובר, הרי מובן מאליו שהפרטים האלה יוצאים p הכלל. לדעת הבבלי אין חיוב מצוות על הקטן ובבן יש לפוטרו נם p הראייה, ואף שהחכמים מצאו לנכון לחייב את האב שיחנך את בנו הקטן והכניסו אותו *י הכלל "כל וכורך, אבל לא עשו ואת רק כדי להסמיך דבריהם אל הכתוב ולתת להם חיווק, אבל מודים הם שהכתוב לא התכוון לחייב פה את הק^ ובמו שפטרוהו משאר מצוות כן נם מראייה. (יבמי עב, א) א״ר הונא, דבר תורה משוך אובר בתרומה, ומדבריהם נורו עליו, מפני שנראה כערל. מיתיבי.. (בראש, יו,יג) המול ימול, אפי, מאה פעמים, ואו, (שם יד) את בריתי הפר, לרבות את המשוך? הוא סבר מדקא נסיב לה הש״ם קרא, דאוריי־ היא. ולא היא, מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא. (יומא עד, א) איתיביה ריו״ח לר״ל, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באוהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באוהרה, ת״ל (ויקרא ג בג) בל חלב (הרי שחצי שיעור אסור ■מה״ה)? מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא ובו׳. יש אצום לב להחלטה וו, כי הדרשה נמצאה בברייתא, ושם אק שום רמו שהיא רק אסמכתא, ובכל ואת מחליט ר״ל כואת, ובודאי ידוע דדה לו שהענין הוא רק מדרבנן. — (ב״ב קם.ב) רמי בר יחוקאל אמר מהבא <משםע שבגט מקושר צריך ג, עדיב) מה״כ (דבר, יט,ט0 על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך בשלשה, לומר לך, שנים לפשוט שלשה למקושר ובו׳.. **א מקישר מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא. וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר ו כו׳ע״ש. האסמכתא הוחלטה לפי שהכתובים נחוצים לענק אחר. - (חול, קו,א) עה״כ (ויק, טו, יא) דדיו לא שטף במים, אר״א בן ערך, מכאן סמכו חב׳ לנט״י מן התירה. עשכה״ע. (מנח׳ צב, ב) עה״ב (ויק׳ א,ג) קיבנו ולא הבכיר, קרבנו ולא מעשר.. קרבנו ולא פסח. והלא דין הוא, ומה שלמים שאינו בעמוד והבא, טעינק סמיכה, פסח שהוא בעמוד והבא, א״ד שטעון סמיכה, ת״ל קרבנו ולא פסח. איכא למיפרך, מה לשלמים, שכן טעונק נסכים ותנופת חזה ושוק? קראי אסמכתא בעלמא. אלא קראי למה לי, קרבנו ולא קרבן חכרו וכו׳ ערש״י. פה נדחית הדרשה, לפי שאין בה שום צורך, כי מאחר שלא היה מקוש לטעות ולהצריך סמיכה בבכור ומעשר ופסח, לא הוזקק הכתוב למעטם, «צם החכמים הרשו לעצמם להשתמש בכתוב דרך אסמכתא. — דומה במקצת לפוג זה נם המאמר (יבמ׳ כד,א) חלוצה (ראשורה לבה;) דרבנן היא, וספק חלוצה לא נזרו בה רבנן. וחלוצה דרבנן היא, והתני׳(ויק, בא,ז) נרושד» אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין, ת״ל ואשה, מדרבנן היא וקרא אשמכתא בעלמא. פה הוחלטה הדרשה לאסמכתא מכח קבלתו של שילא, שבק־־מו ובנסו אק מוציאין מידם א®־, אם שניהם כהנים. אמנם קידוש׳ עח, א, נדחית