Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 29

אסשכחוח ב&ונ מדרשית ועדאודיית' דרשה זו ע״א משמעות' מאמרו של רב יהודה. ■י-(:מיל׳ יא. כ> איכא דאמרי לימא מתני׳ כר״א בן צדוק ובו* ומדרבנן, והא קרא קנם*ב לה. אסמכתא. ע״ש ברש׳יי לישנא אחרינא. (ברב׳ לנ.א בסיף) רירה ור״ל דאמרי תחייהו, כל המברך ברכה שאינה צריכה, עיבר משום (שמר כ,ך) לא תשא. ס־״ה לג,א ת־ד״ה הא מש שהיא דרשה דרבנן, כלומר אסמכתא ורא״ש קידוש׳ פ״א אות מט, ר״ת זדה אים~ דנשים יכולות לברך על כל מ״ע שהז״ג אע״ג דפטורי אפי׳ מדרבנן ובו* ואין באן משום לא תשא את שם וכר, דהך דרשה אסמכתא בעלמא דדא. והרמבים, ברכי פ״א ה״טו כ׳, כל המברך ברכה שאינה צריכה. הרי זה נושא שם שמים לשוא ודרי ודא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן. (חול׳ עו, א בסוף) דת״ר (דבר׳ יד,ו> וכל בהמה.. תאכלו, לרבות את השיליא. יכול אפי׳ יצתה מקצתה, ת״ל אותה, אותה ולא שליתה. מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא? קרא אסמכתא בעלמא. פד, אין צורך במנךא, לפי שהמין המבוקש הוא מין המונח כטבע, ומזה יתברר שדרבוי בלשון הכתיב מורה על מין אחר, אמנם החכמים השתמשו בו דרך אסמכתא.• האסמכתא דזחלטר, פד, ממסדרי התלמוד על דרשה השנויה בברייתא. - (ברב׳ בא,ב) והאמר ריב״ל מנין לבעל קרי שאסור בדברי תירה, שנא׳ (דברי ד,ט> והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת וכר מה להלן בעלי קריין אסורין, אף כאן בעלי קריין אסירין, וכי תימא ר׳ חדדה לא דריש סמוכים, והאמר רב יוסף, אפי׳ מאן דלא דריש םמ*כים בכל התירה, במשנת תורהדריש ובו*. ובב״ק פב,ב תוד״ה אתא כ׳ על דרשה זו, אסמכתאהיאדהאעזראתיקן. הדרשה מצד עצמה נכונה היא, ואפשר היה לחשוב המין הנלמד לדבר מן התורה, כמו כלאים בציצית, אמנם בהיות בידינו הקכלה שהמין הוא מתקנת עורא, אין בדרשה וו רק יחס אסמכתא.— ודומה לוה(תענ׳ כו, ב-כו, א) אריב״ל משום בר קפרא, למה נסמכה פרשת בהן מברך לפרשת נזיר, לומר לך, מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין.. אי מה נזיר אסור בחרצן, אף כהן מברך אסור בחרצן, א״ר יצחק, א״ק לשרתו ולב־ך בשמי, מה משרת מ־ת־־ בחרצן, אף כהן מברך מותר בחרצן. אי מה משרת בעל מים לא, אף כהן מברך בעל מום לא? הא איתקוש לנדר. ומה חדת דמקשת לקולא אקיש לחומרא? אסמכתא נינהו, מדרבנן ולקולא. פה כבר מוסכם דדה שכל המין הנלמד בהיקש אינו אלא מדרבנן. כלל ב• -! בבמה מקימות הוחלט יחס חאסמכתא על דרך וכוח, כי לא יתכן שהמקורות או הקבלות יתנגדו דה לוה ומבח הסתירות והניגודים מתבאר שהדרשה אינה דרשה גמורה רק אסמכתא, כמו במשלים האלהז (יבמ׳ נב, ב) ומי מצי מיקמת לה כר״ע, והא קתני רישא, נתן נט ועשה מאמר צריכה נט וחליצה, ואי ר״ע כיון דיהב לה נט, מי מהני בה מאמר? והתניא רע״א מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית, שני(רבר׳ כד,ד>־ לא יוכל בעלה הראשון אשר שלח־ אחרשילוח?א״ראשי, נט יבמין מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. מזה נראה. שרב אשי לא ראה שום זרות בוה לעשות דרשתו של ר״ע אסמכתא בעלמא, אף שבמקור אין שום רמז לזד,.