Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 28

ם3 אסמכתות בסוג החרשות הביאודיות — (פםז־ו׳צו״ב) איזתיביה אביי (לרבא) (ויק׳ ני 0 אם ■מזב מת״ל (לשון ברייתא).. לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים וכו׳.. לא, לעולם שנמצא אחר שזזיטה והמיר בו אחר שחימר" וקרא אסמכתא בעלמא. ^א קרא למאי אתא, כדתניא.. — (מ״ק נ,א) מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירד" למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא דאהני תולדות מחייב, אאחרנייתא לא מחייב. ולא? והתניא (ויק׳ כה, ד) שדך לא תורע. וכרמך לא. תזמור, אין לי אלא ז־רוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תיל שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבכרמך ולא כל מלאכה שבשדך.. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. האסמכתא הוחלטה מכח סתירה שבין המשנה והברייתא, אף שלשיטה רבי היה אפשר ליישב הסתירה בלי החלטה האסמכתא, ורק לפי שרבא רוצה ליישבה אפי׳ לרבנן, מפרש שהדרשה היא רק אסמכתא. ואולם יעוי, נם ת״ב בהר כה, ה. (יומא פ,ב) ומי אר״פ הכי(דטומאת גויה לאו דאוריי׳) והכתיב(ויק׳ יא,מס ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ואר״פ מכאן שטומאת גויה דאוריי׳? מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. פה הוחלטה הדרשה לאסמכתא מכח סתירה שבדברי: ר״פ. - (ע״ז לו, ב—לח, א) והשלקות (של עכו״ם אסורה) מ;ה״מ, א״ר חייא בר אבא אריו״ח, א״ק (דבר׳ ב,בח) אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף חתן לי ושתיתי, כמים, מה מים שלא נשתנו, אף אוכל שלא נשתנד" אלא מעתה חיטין ועשאן קליות ה״נ דאסירי.. ^א מעתה חיטין וטחנן ה״נ דאסירי? ..**א מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. טעם הגזירה עי״שתוד״ה>יאמדרבנן. פה הוחלטה האסמכתא מבח ברייתות המתנגדות לזה. — (פסחים פא, ב) וטומאת התהום גיפא (שהותרה בנזיר ועושה פסח) ודכא כתיבה, אמר ר״א, א״ק(במד, ו,ט) כי ימות מת עליו, במחוורת עליו(שתהא ברורה לו). אשכחן נדר, עושה פסח מנלן, אריו״ח א״ק (שם ט, י) בדרך רחוקה לכם, במחוורת לכם. רשב״ל אמר, כדרך, מה דרך בגלוי, אף טומאה נמי בגלוי (כי שם נזכרה נם הטומאה מקודם לכן). מיתיבי וכו׳ אלא טומאת דתהום הלכתא נמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא. האסמכתא הוחלטה מכח התיובתא. בלל ני - כל הלכה שבעיקר שרשה נוסדה על הכתוב, אבל קביעות צורתה קבלה ממקום אחר, הרי היא בבחינת צורתה בלתי תלויה בכתוב והתיחסותה אליו נם כן שייכת לסוג אסמכתא. (ראש מם׳ כלה) מנין לברכת חתנים מן התורה, שנא׳ (בראש׳ כד, ם) ויברכו את רבקה. ושם בד,וצ׳ רננ״ק נוסף: מידי בכוס ברכוה? אלא אסמכתא היא. כלומר ברכת חתנים בתמונה הקבועה אצלנו לברך על הכום היא אסמכתא, אבל עיקר העדן אנלוניא נכונה היא. וכן צריך להבין דברי תוספות כתוב׳ ז, ב תוד״ה שנאמר בסוף "ונראה דאסמכתא בעלמא היא, ד ע שר ה לא משתמע התם־ ולא איירי פשטיה דקרא בברכת אירוסין". גם פה אין לספק להיות הכוונה על התאמת האנלוניא, וכל עוד שיש במקור הכתוב ענין מד" אף שהוא מובלע בספור דברים ולא בלשון צווי, הרי יש לנו להתנהג על פ־ו. ברור הדבר גם פה, שברכו את רבקה בעת ששלחוה ליצחק, והברכה היתד, על שם נישואיה, כנראה מלשון הברכה "אחותינו את היי ל^פי