Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 27

אסמכתות בפת הדרשות הביאוריות 0נ רבבה" ובזה כבר נשלמה ההוכחה! שמנהג עתיק היה לברך את המתקשרים בברית נישואץ, והמנהג הזה רשום בתורה, רק הנוסח והבום ומנץ עשרה. כלומר קביעות צורת הענץ היא אסמכתא. - וכן הוא הענץ במ״ש סי׳ א׳ אות ד׳ בשיטת רשב״ג שכתובת אשה מן התורה וזה מסכים למ״ש בברייתא שחכמים סמכו לכתובת אשד, מן התורה. כי עיקר הענין לפי שרש מושנו נמצא בתורה ורק בצורתה ותבניתה הנוכחית היא מדברי סופרים. כלל י♦ - מן הנמנע הוא, שלשון אן־ יתור זה בעצמו יורה על שתי הגבלות נבדלות בשיעור ומרה, אף שלפי תוכנו כבר יתכן להכניס האחת או חברתה איד נוף הכתוב. באופנים כאלה יכלול הכתוב רק אחת (הפשוטה) משתי ההגבלות. והשניה מקור אחר לה ואין לה אל הכתוב רק יחם האסמכתא. (נדה לב, א בסוף) דתניא (ויק׳ טו, יח) אשה, אין לי אלא אשה, תינוקת בת יום א׳ לנדה מנץ. תיל ואשה. אלמא כי מרבי קרא בת יום א׳ מרבי. ורמינהו, אשד, אין לי אלא אשה. תינוקת בת ג׳ שנים ויום א׳ מנין, ת״ל ואשה? אמר רבא, הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. הי קרא והי הלכי־זא? עשבה״ע. ודף מד, א. — בסוגיא זו שתי הלכות נבדלות לפנינו, לכל אחת מוץ פסוק מיוחד ושיעור מיוחד, אבל הלשון,.אשר עליה מיוסדים השיעורים השונים, שוד, היא בשני המקראות: א) תינוקת בת יום אחד שראתה דם מיטמאה בנידה. ב) תינוקת בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה (שיעור ג׳ שנים ויום א׳ הוא הפחות לענץ בעילה). שתי הלכות אלו קרובות וו לוו בענין. אבל מושג ,/אשד," משונה בשתיהן, בהלכה הראשונה נכנסת התינוקת לכלל "אשה" תכף בהולדה, כי מיום הולדה יש עליה דץ נדה. אם ראתה דם. אבל בהלכה השניה (לענין ביאה), אינו נקראת "אשד,", עד שתהיה בת נ׳ שנה ויום א׳. מנין לנו החילוק הזה? אם לשון ,/ואשד," שבמקרא מורה על אשד, כל שהיא, וכולל מין הנקבה בלי שום התיחסותה אל ימיה ושנותיה. למה נדרוש לשון "ואשד■" שבפסוק י״ח (ואשה אשר ישכב איש אותה שככת זרע) על תינוקת בת ג״ש ויום א׳, ולשון "ואשד," שכפ׳ י״ט (ואשד, כי תהיה ובה דם) על אשה בת יום אחד? וזהו כוונת ״ורמינהו״ — והתירוץ הוא, שלפי לשון המקרא באמת לא יתכן למלת "ואשד," במובנה הכולל רק פירוש אחד, או תונבל המדד, על יום אחד, או על נ״ש ויום אחד, אבל מפי הקבלה הוכרחנו לעשות חילוק בשיעורים בין טומאת נדה בסתם ובין טומאת בועל נדה. ועל זה תבוא השאלה, "הי קרא והי הילכתא"? כלומר, איוו משמעות היינו נותנים לרבוי שבמקרא בלי עזר הקבלה ואיזה משמעות באה מן הקבלה. והחליטו, "קרא סתמא כתיב", כלומר, אם הכתיב מרבה, .שכל אשד־, במשמע, אין הסברא נותנת, לקצוב את השיעור על מספר ידוע של שנים, רק צריך באמת לכלול "כל אשוד ואפילו בת יום אחד. ולפי זה לא יתכן לדרוש מכח לשונו, של הכתוב בלבד שיעור נ״ש ויום א׳ רק מפי הקבלה, ויהיה עד״ו פסוק י״ח אסמכתא בעלמא. ע״ש בל הסוגיא 0. 1) הרמב״ם אה״ט פ״ה ה״ס כתב: אהד האיש ואחד האשה ששמשו מטתן שניהם טמאין דין תורה והוא שתהיה בת ג׳ שנים ויום אחד, שב׳ ואשה אשר ישכב איש אותה• בעל כ״מ איבו מרגיש שום קושי בדברי הרמב״ם, מלבד הנוסהא שתקן, אבל בעל מל״מ מעיר שלםי סוגית הגם׳"הילכתא גיבהו ואסמכיבהו אקרא", ואיך בקט