Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 26

טד אסמכתות בסוג הדרשות הסוטת־־ח והזמלוניות חמה לדרשה זד היא נם הדרשה שם*(נדה לב, ב) דתניא ־(ויק׳ גד, ב) איש איש מה ת״ל.. לרבות תינוק בן יום א* שהוא מטסא בזיבה ד*ר יהודה. ר* ישמעאל בנו של ריו׳־ח ב״ב או■ אין צריך, הרי ה א אוי <שם כד, לס לזכר ולנקבה, לזבד בל שהוא.. ולנקבה כל שודא.. הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. הי הלכתא והי קרא? עשכה״ע. '* 1).ז ובן(סובה בח, א בסוף) דת״ר (ויקר׳ בג, מס אורח, זה אזרח, האורח להיציא את הנשים, כל, לרבות את הקטנים.. למימרא דאורח בין נשים בין נברי משמע, והתניא, האורח לרבות את הנשים האורח־ות שחייבות בעינוי, אלמא אזרח נכרי משמע? אמר רבה הלבתא נינהו ואסמבינהו רבנן אקראי. הי קרא והי הלבתא ובו׳ עשבה״ע. ט. אסמכתות בסוג הדרשות הם־פתיות והאנלוניות. האסמכתות שבסוג זה מועטית הן, ווה מונח בטבע הדבר. דרשות מופתיות בל עיקק אינן באות, אלא להביא היבחה על הלימוד המבוקש, ובל עוד שההוכחה אינה שלמה, אין לה ערך מופת חותך. אבל בביאור מ־שנים ואנלוניות מסתייע המדרש במה פעמ־ם מן הבת־ב ופה נפתח מקום נם לאסמכתא, כמו שנראה מן המשלים האלה: (נדה בה, א) א״ר ההא, הוציא עובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה, שני(ברא׳ לח, כה) ויהי בלדתה ויתן יד. מתיב רב יהודה, הוציא עובר את ידו, אין אמו חוששת לבל דבר?.. אמר אבי, אינה חוששת לבל דבר מדאורייתא אבל מדרבנן חיששת. והא קרא קאמר (ר״ה>? מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. לולא הפירכא היה התלמוד מחניק בדרשתו של ר״ה. אמנם יש להתבונן בט׳ב הדרשה, כי אפי׳ לפי הס״ד אין במיבן הכתוב הלכתו של ר״ה, כי מה לספור לידתו של זרח ולטומאת לידה? אבל כוונת ר״ה להחליש על יסוד המקרא הזה, שמושג לידה יכון גם בהוצאת אבר יחידי מן הרום הרמב״ם את הכתוב בלבד כאילו היה מקור הענץ בכתוב ובתחילת ההלכה אמר שהיא דץ תורה• אמנם להבנת העבין יש להעיר גם פה, שהאסמכתא שבסחניתבו איבה אסמכתא שלמה רק אסמכתא חלקית• טומאת תשה״מ מקרא מפורש הוא• הספק הוא רק בבחינת הוראת אש ה שבהלכה זו, ולולא הקבלה, היינו מוכרחים להחמיר אף בפחות מג״ש ויום א/ אבל הקבלה גלתה, שלעבין ביאה אין מושג אשה נופל על תינוקת פחותה מבת ג״ש ויום א"• מזה נראה שהרמב״ם צדק בהחלטתו, שטומאת תשה״מ דין תורה היא מג״ש ויום א' ואילך; רק מה שאין טומאת השה״ם למטה משיעור זה, זו היא מן הקבלה, אבל הרמב״ם איבו מדבר מחלק השלילי שבדרשה זו, ולכן לא מצא na מקום להזכיר את הקבלה• וכן הוא ממש הענץ בשיטתו בטומאת ש״ז המתהלת בזכר מבן כד שנה ויום אחד שהיא ג״כ, לפי הדוגמא הבאה, *הילכתא ואסמכוה אקרא"• ד־זרמב״ם שנם פ״ה ה״א־ב כרתב שטומאת ש״ז מן התורה היא, וההתחלה היא בזכר מבן ט" שנה ויום א/ רק שהביא לראיה פסוק אחר, והיא (ריק" מו, לב) ואשר תצא ממנו שכבת זרע• שם איבו בזכר כלל שם איש והיה אפשר להקיש ממנו בפשיטות שש״ז מטמא מכל בן זכר שיהיה. אפי״ אם הוא פחות מבן כד ויום א אבל הקבלה צמצמה השיעור מבן נד ואילך• ולפי זה אינה מורגשת השפעת הקבלה גם בהלכה זו רק במובן שלילי, כמו בהלכה הקודמת. ולכן לא היה מקום לרמב״ם לזכרה גם פה» 1) סוכה כח, א תוד״ה הלכתא מגד שהספק הוא פה על שביהם הי מיבייהו הלכתא וכעין זה גם קידוש" מ, א בסוף תוד״ה הלכתא• — גם פד. שני פסוקים ושני ענינים לפנינו: א) תינוק בן יום אהד מטמא בזיבה םה״כ (ויק" םו,ב) איש איש כי יהיה זב מבשרו• הוראת *איש איש" כוללת הזכרים בלי התיחסותם לשנותיהס, ובק גם «דבוק בן יזום א״ בכלל• — ב) בן תשע שבים ויום אחד לעבץ טומאת שכבת זרע מה״כ (שם פ״מז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע• *ואיש" גם כן רבוי הוא ומורה גם כן על מין הזכרים בכלל• ולמה תשוער פה המדה על תשע שבים ויזום א"? *הילכתא ביבהו ואסמכיבהו רבבן אקראי"• ובאה הקושיא כמו במשל הקודם: *דתי הילכתא והי קרא״? ומתבאר גם p על האופן שאמרנו•