Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 24

m אסמכתות בסוג הדרשות הרמזיות והסימביליות ran חמר לנו כל 0'p שבהק ובל מופת שסמך להגבלת מדעתו החיובית. חקי הלשון וההגיון אינם מבריחים התהוותו בשום שים. איך יתח־יב, למשל, .ש* פעשם ״היום• שצריך לאכול נ* סעודות בשבת? - מג״פ תרועה שצריך לתקוע נ׳ תרועות של שלש שלש? — מנ״פ "אלהים• שצריך להעמיד ל דיינים מומחים? — ש־ח פעמים "אברהם יצחק ויעקב• שצריך לתקן י״ח ברמת בתפילה? והרבה כיוצא בהן. - ־יחומים כאלה נבראו כמו מעצמם מהודוונות הנפש היהודי באותיות התורה, מהתפעליזת פנימיות שאי אפשר להביאן בחשמן מדויק. אמנם כן הוא. חקי הלשון וההגיון בלבד »דנם מספיקים לבאר החדונות שבסוג דה, כי הם לחקים אחרים נשמעים, ושייכים לשדות הנפש שאין בידינו לצמצמם במסגרת צרה של תמונות מתיממיות. אבל מצד אחר אי אפשר להשתמט מהסתבלותנו בהם בביאור דרבי המדד,, ומן הנמנע ודא לבנות שימה שלמה של התיחשת החיים המקרא מבלי להתחשב עם החדונות הסימבוליים. על הענק הזה ראיתי להעיר ביחוד, לפי שבספרי הכללים לא השניחו עליז ככל הצורך מטעם שלא יתבן להכניסו בגמל המדרש ההגיוני. ומטעם זה בעצמו העלים עינו ממנו נם הרמב״ם, הדייקן היותר גדול בעניני הדרשות, ולא ראה בדרשות סימבוליות רק רמדם רחוקים שאין הסברא מסייעתם. בהקדמתו לס׳ ורעים כ׳: כל דבר שאין לו רמו במקרא ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרבי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. ובשביל זה כשאמרנו, nw־p הלכה למשה מסיני, הקשו עלינו ואמרו, מפני מה אתם אומרים, שהם הלבה למשה מסיני, והנה שיעורים נרמז עליהם בפסוק באמרו, אp חטה ושעורה? תהיה התשובה, שהיא הלכה למשה משני, ואין לשיעורק עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא, ואק להם רמז בכל התורה, אבל נסמכת זאת המצוה לוה הפשק לשק, כדי שיהא נודע ונובר, ואינו מענק הכתוב, וזה ענק מה שאמרו, קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיוכרוהו. אמנם נתבונן נא בשנית התלמוד (ברב׳ מא, א־ב) דא״ר חנן, כל הפסיק מלו(דבר׳ ח, ח) לשיעורין נאמר, חמה.. אבילת פרם פת חטץ.. שעורה .. עצם כשעורה.. גפן, כדי רביעית יין לנדר. תאנה, בנרוגרת להוצאת שבת וכר.. ואידך? הנך שיעורין בהדיא ש כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וסוכה ו, א, ותסברא שיעורק מי כתיבי? אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא ושם תוד״ה»«יא הלכתא ניגוד. הפשק ״אורן חטה ושעורה..״ באמת אינו מורה לפי פשוטו לא על עצם כשעורה ולא על תאנה לענק הוצאת שבת וכדומה, כי מלו מדבר בשבח א״י ואין מ הלבה כלל. אבל כבר יתכן שבעת קשעות השיעורים הושפעו החכמים מפשק זה בהיותו שנה הפירות המשובחק שבאp והמצויים ביד כל איש, ומצאו לנמן לקבוע על פי מדתם את המדות הנצרכות בדד־ הדת לכל איש ישראל. דרשה כזו מדאי דרשה שממלית היא, אבל יש הרבה כיוצא בד» והשאלה הראשית היא רק, אם הדרשה קדמה לקביעית הסמוד׳ץ, כלומר, אם הכתוב היה הסבה הראשונה לקביעות השיעורים הדתיים על פי שיעור השרות שנזכרו מ או לא. באופן הראשון היה אפשר להחליט ששיעורים p התורה