Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1914-01-01 · 1913 (1914) · page 17

קעב (172) נהכונם פרק ששיו בבא קמא א) לעי' פ-ה ה״ה הלכה ג׳ המגדיש׳^ לתוך שרה חבירו כד. אמ׳ ר׳ יצחק גדישין יז?!ום' פ״י ה“לבשדד. ככלים בבית. אב׳' ר׳ יוסי כי רבי בון תיפתר בההיא דאית וי-א מה״ג 1 לשמו׳ב״בה' סליה מסגר. ט! י* ד' השולח ב) את הבעירה ביד חרש שוטה פטור מדיני אדם ג) לעי" פ-א ה״א ד} מביל. דר, שמ, וחייבנ> בדיני שמים. שילחה ביד פיקח הפיקח חייב. אחדד> הביא את לכ-ב ה" פירוש. באנידה איתא של בעל הבית ובכי־־מ בהמתן של בעל הבית (ובמביל, פ, *"ד פ׳ ובער איתא נמי המגדיש בתוך שדה חבירו ויצאת בהמתי של בעל הבית ובו,): ואם. במד־מ ובדפו, נאפו, ובאו״ז איתא אם מיהו לעיל בפ״ה מ־־ג ודי נם בהם איתא ואם: הדק,. צ״ל התקה ובדפו׳ נאפ־ א־תא הוזק; ואם הגדיש. בדפו, נאפו, ובאדז איחא אם הגדיש יבמד״מ כאן איחא ואם: נתלמוד! המגדיש ובו,. ע׳ לעיל לפ״ה ה־ה ובשה־־י א־תא תמן הגי המגדיש להיך שדה הבירו שלא ברשות א, ר׳ יצחק גדישין בשדה ככלים בבית א׳ ר, יוסד, ביר־ בין תפתד ובר וג׳ שצ״ל תמן תנינן המגדיש וכר והובא לפ״ז כאן במו לעיל בפ״ה ובדרך הירוש, עי פ״ב ה־ז והדיבור המגדיש לתוך ובו, אינו הפיסקא. ד' השולח את הבעירה ובר. לאחר שהשלים התנא דיני המבעה שהוא השליש־ שבאבות נזיקין התחיל לפרש דיני ההבער שהוא האחרון שבהן ופתח כנ״ק בש־לח את הבעירה ביד חרש ובר פטור בניניד למ״ב ששנה בה או שמסרה ביד חרש ובר חייב וכן כתב ב׳ מלאכת שלמה ואילי הטעם שבשור ובור ומבעה חייב בשמטרן לחרש וכר ובאש פטור מפני שעל השור והבור והמבער, חייב בשביל שמיטל עליו לשמור קנינו וממונו שלא יזיק ובשמם־ם לחרש לא שמרן כראוי מד שאין בן באש שאינו חייב עליה כר לפי עיקר הדין מפני שמירת ממונו אלא משום שלא יזיק בעצמו וכשמסרה לחרש לא הזיק בעצמו אלא נרם הזיקא ואינו חייב אלא בידי שמי׳ וע, לעיל פ״א ה״ב כל שחבתי בשמירתו כר תני רבי חייה זה השור והבור והאש לא תנה בר ובב, ט־ ע״ב ת״ר כל שחבתי בשמירתו(והיינו שור וביר) הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש וכר והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש וב־ב ע״א וע־־ב: הרש שוטה. נ׳ שחטר וקטן; פטור. השולח ואין צ״ל החרש ע, לקמן פ״ח מיד ולעיל פיר מיה: פיקח. ע׳ לעיל פ״ד מ״ה: הפיקח חייב. לעיל במ״ב שבשמסרה ביד חרש חייב שנה מסרה לרועה נכנם הרועה תחתיו שאז בעל הצאן פטיר והרועה חייב תחתיו וכן בפיד מיי אבל כאן שבששלחה ביד חדש פטור לא שייך לשנות שכששילחה ביד פיקח הפיקח נבנם תחתיו אלא חייב: את האש. במד׳־מ ובדפו׳ נאפו, ובשאר מקומות איתא את האור כדלקמן וע, גיר, הרשב״א לקמן: ואחד הביא את העציב. והניחן אצלו ודלקו: בא אחר וליבה. כשנחו יחדו ולא דלקו והעלה הוא שלהבת וע׳ בתלמוד: ליבתו הרוח. שלא הי, בליבויו של אחרללבית הרי כולן פטורין המביא את העצים או את האור והמלכה ולענין הגידם,