Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1908-01-01 · 1908 · page 8

א) ב- שבז קבה (126) שור שננח פרק שלישי(רביעי) בבא קמא במאן דמר פדיון נפשו של מזיק. אין תימר יש נזקק בכולו הראשון נותן בופרו והשניה פטור. אין תינור אין נזקין בכולו שניהן פפזורין. סב■ מ־!-: מה•: ח׳ שור" האשה שיר היתומים שור אפיטרופום שור המדבר לעמי, י,א כ״ט שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אילו חייבין מיתה. פירוש. ובילבלו אין תיגזר יש נזקים בכולו הראשון נותן נזקו והשני נותן בופרו אין תיטר אין נזקין בכולו הראשון פטור והשני נותן בופרו במאן ו«ר פדיון נפשו של ניזק אין תימר יש נזקין בכולו הראשון נותן נזקו והשני פטור אין תימר אין נזקין בכולו שניהן פטורין ובמו כן הגי‘ כבר מהרא״ף וב׳ נוע״י ופי' למאן דאטר פדיון נפשו של מזיק כשהכוהו שני שוורים זה אחר זה והראשון הכהו הבייה שיש בה כדי להמית ועדיין לא מת ובא השני ובילבלו ומת מיד (ולשון ובלבלו בהוראה זואיתא גם כן במה־־נ לשמר ב״א י״ב הכהו ובא אחר ובלבלו האחרון חייב) כיון שכיוצא בו בשני אנשים שהכו נפש אדם והראשון הכהו ויש בו כדי להמית ועדיין לא מת ובא השני והמיתו מיד השני חייב כדברי ר* לא לעיל אם נאמר יש נזקים בכולו שחייב בעל השור בתשלומין כשהזיק והבל שורו באדם אף שלא הבל במקצתו אלא בכולו והכהו הביית מיתה כשאינו משלם כופר בעל השור הראשון שהכהו הכיית מיתה נותן נזקו ובעל השור השני שהמיתו נותן בופרו שהי׳ הייב מיתה ונפטר על ידי פדיון נפשו של עצמו של מזיק ואם נאמר אין נזקין בכולו הראשון פטור לפי שלא שייך חיוב תשלומי נזקין כשחבל בכולו והשני נותן כופרו כדלעיל אבל למאן דאמר פדיון נפשו של ניזק אם נאמר יש נזקין בכולו הראשון נותן נזקו כדלעיל והשני פטור לפי שהניזק בלא בילבול שור השני הי־ מת והיאך ישלם בעלו פדיון נפשו של ניזק על קירוב מיתתו במקצת ואם נאמר אין נזקין בכולו שניהן פטורין הראשון מפני שאין נזקין בכולו והשני מפני שאינו חייב'בפדיון נפש הניזק על קירוב מיתתי זע־ ברש״י לב״ז ע״א: באן יש לגרר כר הלבה ד שור שהיה מתחכך בכותל כר דאיתא לעיל ואחריה התלמד לענין נזקין עד הלכה ט׳ שאיתא לפנינו לקט* בד,"ח ואח״ב הלכה ה־ שור האשד, שור היתומין כוי וע׳ לקט,: ה־ שוי־ האשה. רש״י דל בחב דלא תימא בעל השור כתיב (שמו׳ כ״א כ״ה) לשון זכר ומאירי שהובא בשמ״ק כתב אע״פ שאין דעתה מכוון כ״ב לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה ואולי יש לוט׳ שהוד, אמינא שאין לחייב את השור בסקילה אלא כשהוא בחזקת שימור עיי איש ובעלו ואעפ״ב אינו בן תרבות וממית אבל כשנוכל לומר שהמית בשביל שלא נשמר כראוי כשור האשה וכר או שלא נשמר כלל כשור המדבי־ וכשישמר כראוי י' בן תרבות לא יסקל אלא נזהר רשמרו בראוי קמשמע לן שאף על פי כן חייב מיתה ואף ר־ יהודה שפוטר מן המיתה כשור שאין לו בעלים כלל מודה בשור האשד. ובשור היתומין ובר שחייב: שור היתומים. שאין להן אפוטרופוס (רעדי) ואולי יש לוט־ נם בן שבא להשמיענו שאעיפ שפטור מן הכופר בדאיתא בתום, פ״ד ה״ו אפילו הבי חייב מיתה ובנ״י כתוב דלא תימא ביון דלאו בני דעה נינהו ולא נלא] מיחייבי: שור אפיטרופום. של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו (רש״י) ואולי יש לוט׳ ובפרט לדעת ר׳ יוסי בן חנינה לעיל ה״ה שמשמיענו שאע־פ שהיתומין לא פשעו אלא שאפיטדופום לא שמרו בראוי אפילו הכי חייב מיתה ובנ״י איתא דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש (נ״ק שציל ונפיש) הזיקא אימא הם רחמ׳ עלייהו דלא ליפמדו יתמי לממוניהו קמ״ל: שור המדבר וכר. אע״פ שאין להן בעלים: שור הגר שמת וכר.