Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1908-01-01 · 1908 · page 7

קבו (127) שור שנגח פרק שלישי(רביעי) בבא קמא רביי® יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואון»!*סיסי!־ז» לו יורשי? פטודין מן המיתה מפני שאין להן בעלים. הלכה ח׳ שור האשה שור היתומין כוי. מאי טעמא דרבי יודן והועד" בבעליו ולא ישמרנו. אין בעלים לאילו לעניין נוקין. תני ב) שמח כ״א כ״ט רבי הושעיה לענייף נוקין רבי מאץ־ מחייב. ורבי יוק פוטריג)""^- ב׳ לכופר" מה. רבי פדת בשם רבי הושעיה הבל מודין בכופר שהר ם»ד: ועלמכיל' חייב. ואית דאמרין רבי יוחנף בשם דבי ינאי כשם שדזולקין 503חס^מויסניג כך הן חולק" בכופר. רבי ירמיה בעי קומי רבי ועירא היך עבך־ן ומ״ד עובדא. אמר ליה כר׳ הושעי׳. לעניץ נזקין רבי מאיר מהייב ורבי ה)ע'־מ'ג! יודן פוטר. הא לכופר דברי הכל חייב, ט׳ שור° שהוא יוצא:) ליסקל והקדישו בעליו אינו ■מוקדש סס מ*ה. ואםי׳> שחטו בשרו אסור. אם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו;ךה_ מוקדש. ואם שחטו בשרו מותר. ח)מה״ג פירוש. שנכסיו כהפקר ולענין הנירס׳ ע׳ כד״ם ובמד"« איתא נמי שור היתומ־ וכן בי־י׳־ף ובאגודה ובמד־׳ט איתא האפיטרופין ובאגודה. האפטרופום שור הקדש ובמד־־מ איחא 'גר וכן בד׳ נאפו׳ וברי״ף ובאגו־ ואית׳ בד׳ נאפו׳ פטור והגי׳ מפני אית׳ נמי במד׳־מ ובד׳ נאפו׳ אבל בסדר המשניות איחא לפי וכן במשנ׳ שבבבלי וברי־־ף ובאנו־! [תלמוד] שור האשה וכו׳ מאי טעמא דרבי יודן. שפוטר ממיתה בשור המדבר וכו'! והועד בבעליו וכו,. כלוט־ טעמו משום שנאמר והועד בבעליו ובר אלמא שהכתוב מדבר בשור שיש לו בעלים ואע־פ שקרא דוהיעד בבעליו במועד כתיב מ״מ נשמע מיניה שגם הקרא שלמעלה שמדבר בתס מיירי בשור שיש לו בעלים לשמרו אלא שלא הועד בהן ולא שמרוהו ולפיכך חייב מיתה אבל שור המדבר וכו׳ אין להן בעלים לשמרו והטעם כלשונו הובא בתים'■: לענין נזקין. נ׳ ששייך לה״ז דשור שהי׳ מתחכך וכו׳ וכן יוצא מן התום׳ פ־־ד ה״ו ומב׳ מ׳־ד ע״ב ומ״ג ע־׳ב ושואל מה הדין כשהזיק וחבל שלא בכוונה הראויה ואולי יש לגרו׳ לעניין נזקין מהו ומשיב תני וכו׳ שלענין נזקין ר־ מאיר מחייב ור׳ יודן פוטר ולפי החום' והב־ מ״ד ע"ב ר׳ יהודה ור׳ שמעון חולקין ור׳ יהודה מחייב ור׳ שמעון פוטר ועי במביל' נזיק׳ פ־׳י ר׳ שמעון בן יוחאי אומר וכו׳: לכופר מה. אולי צ*ל מהו ונ׳ שקאי אבבא תתכוון להרוג את הבהמי וכו׳ וע׳ בב׳ מ־־ד: הכל מודין בכופר וכר. ובן הוא בחום׳ ובב׳ שם: ואית דאמרין. אולי נקטו לשון זו לפי שלא הי־ ידוע להם מי אמרו בשם ר־ יוהנן ואולי חסרה לפנינו לשון אחרת שעלה קאי ואית דאמרין וע¬ כב׳ מ״ג ע״ב: כר׳ הושעי׳ לעניין נזקין. כלומר דתני לעניין ובו׳ ואולי יש לגרו׳ בפירוש דתני: ט׳ שור שהוא יוצא ליסקל. כלוט׳ שנגמר דינו לסקילה (נ״י) ומוכן הוא לצאת להסקל וכןו לקמי פ״ט מ׳־ב ערכין פ״א מי׳ג וד׳: ,והקדישו בעליו. אע׳־פ שבעלין לשון רבים הכוונה כאן על היחיד ולכן נקט הקדישו: אינו מוקדש. דמשנגמר דינו אינו נחשב כשלו: בשרו אסור. כדבתי׳ ולא יאכל א׳ בשר׳ <שמו׳ כ״א ב׳־ח) ומפרשינן אותו במכיל׳ נזיק׳ פ־־י ובב׳ מ־א ע־־א אף בששחטוהו ובלבד לאחר שננט־ דינו ולעני׳ הגידם׳ ע׳ בד׳־ם ובמר׳־מ איתא במו בד׳ נאפו׳ והגי׳ היוצא אית׳ נ־כ באגו׳ והגי' שחטו בשרו מותר איתא ג־־כ ברי׳־ף ובאנו׳: