Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1906-01-01 · 1906 · p. Seite 171

— 171 die Seele, welche von den Gegnern zu einer blossen Begleiterscheinung, einem Accidenz des Körpers, herabgesetzt wird, diesem in seiner Eigenschaft als Substanz bei weitem nachstehen, während es doch die einstimmige Ueberzeugung Aller, auch der Gegner, ist, dass gerade die Denkseele den unterscheidenden Vorzug des Menschen ausmache, die Körperlichkeit hingegen ihm mit den Thieren gemeinsam sei69). Vollends steht die gegnerische Behauptung in einem entschiedenen Widerspruche mit der Lehre der Schrift von der Fortdauer der Seele nach dem Tode, da die Seele, wenn sie ein Accidenz wäre, zugleich mit der Auflösung des Körpers aufhören müsste70). Man kann daher, meint Ibn Saddik, von den Gegnern die nicht bloss die Substantialität der Seele, sondern die Existenz des Intelligiblen überhaupt leugnen71), mit Recht behaupten, dass sie in ihrer Kurzsichtigkeit und Beschränktheit an jenen Mann erinnern, welcher die Existenz der Ideen bestritt, weil er sie nicht sehe, und dem Plato erwiderte: Du siehst sie allerdings nicht, aber bloss, weil Dir das dazu erforderliche Auge fehlt72). Nicht besser steht es mit der Ansicht, welche die Seele als eine Mischung des Körpers erklärt73) und an der vor Allem die natur. h., S. 90: s0ד»1יג0ב 1־; al 1zoi0Tq-zz, «1397]“ai 3t3׳v q 03 o־jz «100יןן־ןד aXka voqzq' ouz apa 30max0q 33tiv q ׳I>uy7j. 69) Mikr. s. 35: אם תאמרו שהנוף הוא עצם או בלל עצמים כסברתבם השכלית ושהשבל מקרה נהיה הנוף אז יותר מטולה מהשכל ואנחנו והם מסכימים שהשותפות אשר בינינו ובין שאר החיות שאינם בעלי מבטא היא הגשמות ובו׳. Mit den Worten: או כלל העצמים wird auf die Atomenlehre der Mutakallimun hingewiesen. 70) Das.: וסיוע הכתוב לנו מבואר ואינו נסתר למי שיש לו שום כינה שבא בכתוב וישב העפר אל הארץ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, Vg1. s. 36: ואלו היה השכל מקרה נפרד או דבק על דרך סברתם היה ראוי להשחת בהשחת הגוף. 71) Gleich im Anfänge des Capitels, S. 34, sagt Ibn Saddik: הבת הזאת סוכרת שאין הפרש בין אדם ובין הבהמה אלא השבל והיא סוברת שהשכל מקרה באדם ויכפרו הוית הנפש החכמה וכל הרבדים הדוחאניים. 72) Mikr., s. 35: ויקרה לפתאים האלה באלו הדברים במו שקרה לאדם אחד ששאל אותו אפלאטון! בשביל המידם והנוטים והשיבו שאינם נמצאים.לפי• שאינו רואה אותם אמר לו אפלאטון אמת אמרת שהטעים אשר אתה רואה בהם אינם אצלך ר״ל הטעים בשביל השכל ובן הבת הזאת. Gemeint ist die bekannte Anekdote von Antisthenes und Plato, Scholien zu Aristoteles (ed. der Berliner Akademie), S. 66a 46. 13) Diese Ansicht scheint viel Anklang gefunden zu haben und darum wird so häufig gegen dieselbe polemisirt. Sie ist im Grunde nicht verschieden von der Ansicht, nach welcher die Seele eine Harmonie sei und von Einigen dem Pythagoras zugeschrieben, von Simmias im Phädon vertheidigt, von Nemesius, S. 82, im Namen des Dikaiarch angeführt wird. Aristoteles, de anima I, 4, bezeichnet diese Ansicht als einleuchtend und widerlegt sie dann. Für Harmonie tritt später xpa31<; ein. Dieses Wort aber wird dann sehr verschieden genommen, bald bedeutet es die Mischung der Elemente, bald die Mischung der sogenannten