Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 36

(66) aa המניח׳ פרק ג׳ בבא קמא 1)ע״נהניח חבית 1)חבית ברשות הרבים ובא אחר והניח אחרת סמובה לה ובא הראשון ליטול שלו אם יטלינה סיכן ויתנינה כאן נעשה בור אלא יטול את המקל וישבתו*. או יעבור .עליה ואם נשברה נשברה. נישמעינה מן הדא שור שעלה בחבירו ובא בעל השוזר ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור. ואם דחהו ונפל ומת חייב. אמר רבי יוסי ותישמע מינה ראה א)אמת מ־ז י המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר. משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא שרי פירוש. להפלגת דברים: הניח חבית ובר. זו בעיא אחרת 5 חבית. התיבה הוכפלה בראש עמוד הב׳ בדפר ויניצ׳: סמוכה לה. נ׳ שצ״ל על גבה והגי־ סמוכה לה באה ע״י אשגרת לשון דלקם׳: אם יטלינה. חבית השניה ז או יעבור עליה. נ׳ שצ׳־ל בכח׳־נ או ישמוט את שלו מתחתיה והגי׳ יעבור עליה באה ע׳׳י אשנרת לשון דלעיל ז שעלה בחבירו. בחידושי הרשב׳־א לדף כ־׳ח, (ד׳ קושט׳ דףקע״ו ע־׳ס איתא על חב־ (ובתום׳ פ״ג ה׳־ו על גבי חבירס ופי׳ שבא לעלות והגביה עצמו ממעל לחבירו: אם עד שלא עלה. בלומ׳ אם עד שלא נח על גבי חבירו 5 ואם דחהו וכו׳. נ׳ שחסר וצ״ל ואם משעלה שמטו ונפל ומת או דחהו וכר: חייב. דכיון שכבר עלה על גבי חבית ורצצו אי אפשר לשמוט את התחתון מבלי להפיל את העליון והוי באלו דחאו לעליון וחייב ומכל שכן שחייב בשדחאו לעליון ממש והבא נמי כיון שחבית חבית מונחת על גבי שלו אי אפשר לשמוט את התחתונה מבלי להפיל את העליונה וכששומטה הוי כאילו שוברה ואינו רשאי לשומטה. אמר רבי יוסי ותישמע מינה וכר. ר׳ יוסי כג׳ פירש טעם הברייתא בדרך אחרת דאם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור לפי שעדיין הנזק לא בא ורשאי הוא להגן על עצמו מנזק שלא יבוא אף אם יגרום עי׳י זה היזק לאחרים ואם משעלה שמטו ונפל ומת חייב לפי שבבר התחיל נזקו לבוא ולחול ואינו רשאי לסלקו מעצמו ולהביאו לאחרים ולבן אמר ותישמע מינה ראה אמת המים*) וכו׳: ותישמע. בחידושי הרמב׳־ן לב־׳ב דף ח׳. שהעיר עליהן ב׳ ש״י וב׳ פ׳׳מ ובחי׳ הרשב״א לב־־ק ב׳־ח. איתא ואת ש״מ: ובאה. בחי' הרמב״ן ורשב״א שם ובנ״י לב״ב <ד׳ ווילנא רף ה׳: והעיר עליו בו ש״י וב׳ גליו׳ הש״ם לירוש׳) ובאת.אבל בחשו׳ תשביי׳ן ח״נ סי׳ מ־׳ו(והעיר עליו גם כן ב׳ ג־ הש״ם) איתא ובאה: אהן כריסו ארנירא וכו׳. ברמב־׳ן שם איתא אהן כרומו ארגיבא עד דלא ייתי אהין כתפו ארניד־ שרי למימר *) ואין להקשות הרי פינוי המים למקום אחר יש לדמות לדיחוי שור העליון וכשדחאו חייב אף אם עדיין לא עלה דיש לומר דשאיני התם שהי׳ לו לשומטו אבל הכא לא הי, איסשר להרחיק את הנזק כי אם ע״י פינוי וע׳ ב׳ כי׳ח. אבל מ״מ ק׳ ללמוד דין דאמת המים ודאכסניי פרכא משור דשור רודף הוא ומותר להציל את עצמו בממונו ובגופו של רודף מה שאין כן באמת המים ובאכסכיי פרכא דבא להציל את עצמו בממון חבירו ע׳ בב׳ קי״ז*. (וברישא דתוס' שם ובפירוש לעיל פ״א ה״א צד ז׳) וע׳ בתום׳ ב״ב פ״ב ה׳ ט״ו היתה דרך הרבים או כהר עוברות בתוך שדהו ועמד וגדרו והעבירו (כצ״6 בתוך שדה חבירו אין יכול למחות בידו וכס שאומר לו כדרך שעשיתי בתוך שלי אף אתה עושה [צ-ל עשה] בתוך שלך ובתום' יבמות פ״ד ה״ד(והעיר עליה ס מצפה שמס בב״ב שם) קדם והעביר אמת המים על גבי בורו נ:' שצ״ל שדהו] של חבירו הרי זה זרה וכשכר והיינו כס יוסי ונ״ק לקיים שתי הברייתות כי יש לחלק בין שהעבירו בתוך שדה חבירו ע״י עשית גדר או ע״י פינוי והמשכה.