Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 33

ייי ״י ׳ r- . . . מה (69) המניח פרק ג׳ בבא קמא בזו ונחבט בזו מי חייב בנזקו הראשון או השני. הניח »בנו ברשזת הרבים ובאת הרוח והפריחתה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה מהו שיהא חייב בנזקו. הניח אבנו ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה והתיזה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה מהו שיהא חייב בנזקו. אמר רבי יוחנן דניה אבנו ומשאו ברשות הרבי׳ ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו בין כשנתקל באבן ונחבט בקרקע ביין א) ב׳כ״ח! , שנחבט באבן ונתקל בקרקע חייב ב)על ניזקי אדם ופטור נ)על ניןקי ס חוסיפ-יה׳ י״ד צלוחיתו. מלתיה דרבי יוחנן אמר בור י) של נזקין פטור על הכלים♦ 0דף^^ד ואם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחית חייב. עליי ס ««*י 1 ׳ שמו»ל לר־ווסי׳! _:_:_שנם ] | ד) ע׳ לקמ׳ זז״ג פ״ן־ז דד׳ו ום׳ (מכיל׳ משפם׳ סי״א) ב׳ צ׳׳חנ ל: ל»? וחרס׳ פ״ב דז״ח רם׳ ולק׳ ה״ה פירוש. אבנו ברשות הרבים ובא ובו׳ וכתבו ושוב ראה שטעה): וזניח אבנו ברשות הרבים ובאת הרוח והפריחתה לרשות היחיד וכר. נ׳ שלאו דווקא הוא והוא הדין בשהפריחחה הרוח למקו׳ אחר ברה״ר ולא נקט הבי אלא בדי שלא להאריך ולו.מר הניח אבנו במקו׳ אחד ברה״ר וכו׳ או מפני שרצה למנקט לשון הבעיא דלעיל וכן יש לפרש לקמ׳ נבי והתיזה לרשות היחיד: מהו שי׳ חייב במקו. לפי שאילולי באת הרוח והפריחתה ע״י הנחת האבן עצמה לא נעשה המק ולא דמי לגמרי לדלעיל למניח אבנו ברה״ר ונתקל בה אחר ונחבט באבן הסמוכה לה שחייב אף שעל ידי הנחת האבן עצמה לא נעשה הנזק אילולי הית׳ אבן סמוכה לה דהתם הנחת האבן עצמה נרמה מ׳־מ שנתקל בה אחר ועל ידי כך נפל ונחבט באחרת אבל הבא אילולי שבאת הרוח לא נעשה כלום (ודוחק לומר דלא דמי לדלעיל דהתם הנזק נעשה במקו׳ שהונחה התקלה אבל הכא התקלה הונחה במקו׳ אחד והנזק נעשה במקום אחר •ע׳ לעיל פ־׳ב ה״ב>: הניח וכו׳ ובא אחר וכו׳ והתיזה וכו׳. נ׳ שלפי הטעם היא הבעיא דלעיל אלא שהדמיון אחר: וצלוחיתו. נ״ק שסתם צלוחית של זכוכית היתד. ופיה צר ע׳ בפיה״מ לרמב׳־ם דל לכלים פ׳־ל מ״ד פרה פ׳ י׳־ב מ־־ב(וי׳־א מ״א) סוכה פ״ד מ־׳ט ע״ו פ׳־ה מ׳־ז: בין שנתקל באבן. וכן במשא ונקט אחד מהן: בין שנחבט באבן זנתקל בקרקע. נ׳ שצ׳־ל בין שנתקל בקרקע ונחבט באבן: חייב על ניזקי אדם. דעל ידי האבן נעשה הנזק ואין לומר כשנתקל באבן ונחבט בקרק ילולי שנחבט בקרקע לא הווק דטתם מי שנתקל ונופל על הקרקע הוא נופל ועוד דמ׳־מ בעל האבן גרם הנזק ואין כאן מי שישלם זולתו וגם כן אין לומר כשנתקל בקרקע ונחבט באבן אילולי שנתקל בקרקע לא הווק באבן משום דר׳ יוחנן סבר דניזק הנתקל בקרקע בדרך הילוכו הרי הוא כאנום ולא כפושע ומכיון שאילו לא היתד. שם אבן מסתמא לא הוזק חייב המניחה ולא דמי לדלעיל כשנתקל באבן של אחד ונחבט באבן של אחר שהשני פטור לגמרי לדברי חכמים ולר׳ נתן אינו משלם אלא מחצה דהתם יש לניזק לתבוע מן הראשון שחייב יותר מן השני לחכמים או כמו השני לר׳ נתן מה שאין כן הכא שאין כאן מי שי׳ חייב חוק מבעל האבן נע׳ ב׳ כ״ח: ודג.: ופטור על נזקי צלוחיתו. בדמפדש טעמא מילתיד. דרבי יוחנן אמר: בור של נזקין. בור שאינו עמוק עשרה טפחים שאם נפל לתוכו שור ומת פטור בעל הבור ואם הווק בו חייב כדאיתא לק׳ פ־׳ה מ־׳ז וכן אבן ושאר תקלות ברדדר קרויין בור של נזקין כלומ׳ שאין חייבין בו אלא מל נזק ולא על מיתה: בור של נזקין פטור וכו׳. כלוט׳ בעל הבור של נזקין פטור מלשלם דמי כלים שנפלו בו ונשברו כמו שבעל הכור של מיתה פטור דהא פוטר ר' יוחנן על נזקי צלוחיתו וע׳ לקמ׳ פ־׳ה ה׳־ז וטי: ואם בדרך הטחה הטיח וכר. נ׳ שנשתבש ואולי צ׳־ל ואם הטיח הצלוחית באבן חייב מל נזקי צלוחיתו (V לשון הסר׳ בב׳ כ־׳ח:• לפיק* אם הטיח צלוחיתו באבן חייב ובתום׳ שהוציא מדר מ־׳ש צוק׳ פ״ו ה׳ י׳־ד איחא אם היטה הצלוחית ונשברה אף הוא חייב על נזקי הצלוחית ור שצ״ל ואם הטיח «׳ לעיל צד.ז׳ כהעדר» הצל«•» mm rnaum.