Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 32

מו(70) המניח פרק ג׳ בבא ק&א . ב׳ נשברה בדו בר״ה והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב. רבי יהודה אומר במתכוין חייב בשאינו מתכוין פטור. פירוש. חייב (אף) סל נזקי הצלוחית)*) ופי־ ואם נדחתה הצלוחית באבן בדרך הילוכו ונשברה ולא נשברה ט״י נפילתו חייב טל נזקי צלוחיתו שאינו פטור טל נזקי כלים בבור או באב אלא כשנשברו מחמת בטלי חיים שנפלו לבור או נתקלו באבן אבל אם נשברו בקרקט הבור או באבן לטצמן חייב טליהן**) ומאמר זה הוא כנ׳ סיום מאמרו של ר׳ יוחנן 0׳ בתום׳ שם ז ב׳ נשברה בדו. שהיו בה מים וכגון שהוטחה בדבר אחד בדרך הילוכו או שנתקל ונפל ונשברה בקרקטז והוחלק. במדב׳־מ והחליק וכן בדפ׳ נאפ׳ (מיהו בפיה׳־מ לרמב־־ם שם והוחלק) וכן נ׳ מ׳ פרה פ׳ י״ב מ׳־ד (וטרוך השל׳ ט׳ חלק א׳ וב׳ מ־ז): אחד. במדב׳־מ וברי׳יף ובאדז אחר וכ״נ כדאיתא במ״א וג׳ וד׳ז במים. שנשפכו? בחרסיה. ט■ בד״ם וכן היא במדב׳־מ ובדפ׳ נאפ׳ וברי״ף ובאו״ז וכ״נ ובב׳ ובאגודה איתא בחרסית ז חייב. לפי שהתנא סובר כנ׳ שהי׳ לו להזהר שלא תשבר בדו ונתקל כפושט נחשב ט׳ לקמ׳ מ־׳ה ואין חילוק בין המניח בדו במתכוין למי שנשברה כדו ומשנתנו כנ״ק מבריי׳ בב׳ כ״ח? דר׳ מאיר היא*") ז רבי יהודה אומר במתכוין. לשברה חייב אבל כשנשברה כדו בלא כוונה פטור לפי שנחשב כאנום בשבירתה ואינו חייב טל שלא סילק נזקיו הבאין מחמת אונם ברה־׳ר ובתום־ פ׳־ב ה׳־ד איתא נשברה בדו וצלוחיתו וכו׳ הרי זה חייב ר׳ יהודה פוטר שאין שמירתו .נשמירתן! טליו מודה ר׳ יהודה לחכמ׳ במניח אבנו וצליוחיתו לרשות הרב׳ נר שצ״ל אבנו ומשאו כדאיתא שם אחרי בן1 וכו׳ הרי זה חייב מפני ששמירתן טליו"**) ולפ״ז אולי יש לפרש ר׳ יהוד׳ אומר במתכוין דהיינו ברישא שהניח הכד בכוונה חייב בשאינו מתכוין דהיינו בסיפא שנשברה כדו והונחו חרסיה ברה״ר ט׳־י אונם פטור ומ־ בתלמוד? *) ולעיל מיניה בתוס' איתא למה זה דומה למניח אבנו וצלוחיתו ברש׳ הרבים ובא אחר וההק בהן חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית וס שצ׳׳ל למניה אבנו ומשאו(ע׳ בתום׳ פ״ב ה״ד) ברש' הרבים ובא אחר וצלוחיתו בידו והוזק וכף. **) ואין לפרש כס ואם נדחתה הצלוחית באבן עצמה כשנתקל;ונפל ונשברה ולא נשברה בקרקע חייב אף על נזקי צלוחיחו לפי שאע״פ שעל ידי נפילתו נדחתה הצלוחית באבן מ״מ נשברה באבן עצמה דאם כן למה יפטור לקמן ה״ג אם נתלכלכו כליו אפילו למאן דאמר בור של נזקין פטור על הכלים ועוד דלקמ׳ פ״ה ה"ט משמע דר׳ יוחנן פוטר על כלים בבור כשנפל לתוכו שור וכליו ונשברו אף כשנחבטו בקרקעו. והנה לפי הלמוד דלקמ׳ פ״ה ה״ט דפטור על הכלים בבור מדכחיב שור ולא שור בכליו{וכליו לפי המכיל׳ משפ׳ פ' י׳׳א] ניחא לחלק בין כשנתקל באבן וצלוחיתו בידו ובין כשהטיח הצלוחית באבן אבל לפי הלימוד בחום׳ שם (ע׳ לעיל צד ו׳) וכן לפי הלימוד בב׳ שם חמור ולא כלים ק׳ לחלק ביניהן וגם לשון הברייתא בב׳ ופירושה בתלמוד שם ק׳ מאד. •*•) אבל תנא דבריי׳ ששנה נשברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא העמידו ר"מ מחיי׳ בהזיקן וכו׳ נ׳ שסובר שטעמו של ר״מ שמחייב אינו משום שסובר דנחקל פושע הוא דאם כן הי׳ לו לחייב גם כן בשסילק חרסי הכד והוזק בהן אחר קודם שהי׳ לו פנאי לסלק אלא שסובר שאף לר׳ מאיר נתקל כאנוס הוא ואינו מחייב אלא משום שהי׳ לו לסלק נזקיו וכשלא סילקן בשעה שהי׳ לו פנאי לסלקן. ״***) בתוס׳ שם איתא עוד מודים חכמ׳ לר׳ יהודה במניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונפלו ונשברו ובא אחר וההק בהן שהוא פטור מפני שאין שמירתן עליו ואולי יש מקו׳ לומר שהברייתא בב׳ כ״ט. שקשה לפי שבתחילה נקטה ומודים חכמים לר״מ באבנו ס כ י נ ו ו מ ש א ו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב ואח״כ שנתה ומודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנין על הגג ע״מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור מעיקרא נשנית דומיא דתוס׳ ומודים חכמים לר״מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה "ר והזיקו(והוזק בהן אחר) שהוא חייב ומודה ר״מ וכו׳ ודרך להניח אבן ומשא ברה״ר (ע׳ בב׳ שם כ״ח:) ולהעלות קנקנין על הגג וגם אין דרך אבן ומשא ליפול ברוח מצויה (ומב׳ ג׳ ע״א וע״ב ודף ו׳. אין ראיה כי נ׳ שלקוח שם מדף כ״ח! וכ״ט.).