Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 26

נב (76) זזסניח פרק נ׳ בכאקמא לרשות הרבים. רבי אבהו בשם ריש לקיש אמר דרבי מאיר דדא דרבי מאי׳ אמר בל המזיק שלא על ירי מעשה חייב. והדא אמרה h) ב״מ פ״י מ״ד דא נתנו יסלו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו לתוך הזמן פטור. לאחר הזמן חייב. ובמה ק הוא הזמן תני רבי' הושעיה י־״! שלשים ג> יום. °ה?די' ב״מ 3“י ד׳ המוציא את תבנו ואת נפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק נ) תום׳ «ם וע׳ בהן אחר חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל ברשו׳ חרבי׳ והוזק בהן אחר חייב בנזקו. 0״ח פירוש. רשותו שפטור. ר־ אבהו בשם ריש לקיש ובר. אולי יש לומר דלריש לקיש מתניתין מיידי בשהוזק האחר אפילז בשפת נפילת הנדר ואפילו הכי בעלו הגדר חייב לפי שהי׳ לו למיין אם נדרו רטוע ליפול כדי לתקנו או לסתרו וכל שבן שחייב בשהוזק האחר לאחר נפילתו ט״י שלא פינה קוציו ואמר דר׳ מאיר היא דאמר כל המזיק שלא ט״י מטשה חייב כלומ׳ אף שלא טשה מטשה אלא שהניח מלטשות דבר המוטל מליו בדי להדחיק ולסלק הנזק חייב: והדא אמרה דא. נ׳ שצ״ל והיידא אמרה דא ובן הניה רא״ף בלומ׳ וממה יש להוכיח שר׳ מאיר אמר בן וחסרה לפנינו הברייתא לראיה ואולי יש להשלים החסרון ט״י ברייתא שהובאה בב׳ כ״ח־)ז ולנרו׳ בכה״ג 1דתני נשברה בדו ולא סלקו נפל גמלו ולא הטמידו ר״מ מחייב בהזיקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים]. הרי שחייב טל הזיק נמ׳ שנפל אף שאנום הוא על נפילתו לפי שלא העמידו ולא עשה מה שמוטל עליו למשות ובן כאן חייב לר׳ מאיר על הזיק נדירו שנפל בין שהזיק בשטת נפילתו או לאחריי לפי שלא השנית טל מה שמוטל טליו להשניח טליו ובתר הבי אולי יש להשלים ולג׳ בבה״ג נודברי חכמים כהדא דתנינן תמן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם] נתנו לו ומן ובו׳ ופי־ ומה הדין לחכמים שחולקין על ר' מאיר ומשיב טלה כהדא דתנינן תמן הכותל ובו׳ והזיקו. בשעת נפילתן פטור מלשלם לפי שחשוב כאנוס*. נתנו לו זמן ובו׳. כלוט׳ ואם הזהירו אותו לקוץ את האילן ולסתור את הבותל כדי שלא יפלו ויזיקו ונתנו לו זמן לבך ז לתוך הזמן. נ־ לגת׳ בתוך הזמן במו דאיתא בב״מז פטור. פשיטא היא ולא צריכא אלא להשמיענו הסיום דלאחר הזמן חייבז ובמה הוא הזמן. שנותנין לו ולפי זה משנתנו והמשנה דב״מ סותרות זו את זו ומשנתנו היא בר׳ מאיר והמ׳ דב״מ כחכמים וט' בי׳ עיר שם. ד׳ המוציא את תבנו ואח נפתו. בן איתא נם לק׳ בנוסח׳ המשר בתלמו׳ אבל בשאר מקומו־ הני׳ את תבנו ואת קשו ובן היא במד׳׳מ ובן בתום׳ איחא תבנו וקשו ובב׳־י פ׳ ור׳(ט׳ בד־־ם) הני־ את תבנו ואת קשו ואת נפתו ובן בארז איתי תבנו וקשו ונפתו ובן ר דק׳ למחר חיבת נפתו(ונם מוחל היוצא מן הזיתים יפה לזבל אילנות ע׳ לטנץ. בוטאניק דטר אלטטן נריעבטן ובו׳ צד נ־ידס ותבן הוא מה שנקצר עם השבלים וקש מה שנשאר בקרקט בשעת הקצירה ונעקר אחר כך (ע׳ בתוי׳־ט ב״מ פ־יט מ״א) ונפת פסולת הזיתים: לזבלים. שירקבו ונעשים זבל לזבל שדוח וכרמים נרש״סז ובל הקודם בהן זבה. אף כשלא הוזק בהן אחר וכר מיד כשהוציאו ור מדנקט התנא תבן ובו׳ ולא נקט זבל שאף שבוודאי חייב על נזקי הזבל לרבנן אפילו כשהוציאו בשעת הוצאת זבלים לרה״ר ואדטתא שלא להשהותו שם כמו שיוצא מתום׳ פ״ב דדו ומב׳ ל. ואיתא להדיא בתום׳ ב׳־מ פ׳ י״א ה״ח שמ׳־מ הרי היא אסור משום נזל ושאני תבן ובו׳ שקנסו בהן למוציאן להפקירן לפי שמחליקין בהן בקל ובדאמר ר׳ אשי בב׳ שם ע׳־ב תבנו וקשו תנן משום דמשרקי ואולי אין רשאי *) הוערתי על זה ע״י ס יפה עינים לס ף: