Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 23

נח (79) י ן המדדופדקנ׳ גסוקם* כים חבית והוציאו בשבת חייב שככר נתחייב כגניבת כים פד שלא קדש׳ מליו השבת. ולא בחתריית מיתה הוא ותימר חייב. ובא אף ׳ על פי שהוא בהתריית מיתה יהא חייב. אמר רבי ינאי בר ישמעאל רבי הושפיה תניתה בדפתיה דתני המוציא אף על פי שלא הניח חייב ודכוותה המוציאא) אף על פי שלא נטל להוציא חייב שאין התר־יתו m א־ שבת סזם וג׳ אלא בשעת הוצאתו. תניס אם היה גורר בו ויוצא פטו׳ נ)שחלו עליו כתי° ל״א־ סוזוס׳שבוי׳קיד' ____ י_ שם שבו 0 י׳ שםתופ״ שם ד."׳ -יייו ב3* שם פירוש. בערב שבת ע״י שהגביהו לעצמו כדקתני והוציאו ואי איפשר להוציאו(שלא בדרך גרירה) אילולי שהגביהו מתחלה וקנאו בהגבהה: והוציאו. לרדדר: חייב. בתשלומי כפלג שכבר נתחייב ובו׳ עד שלא קדש׳ וכוי. וחל חיוב תשלומין משום גניבה קודם שחל חיוב מיתה משום שבת והוא הדין כשגנבו בשבת והוציאו לפי שבבר נתחייב בגניבה עד שלא הוציאו (ואולי לא נקט עד שלא קדש׳ ובו׳ אלא כדי להסביר הדמיון של חיוב תשלומין ואחר כך מיתה יותר ע׳ בתום׳ שם) ן ולא בהתריית מיתה הוא. והוו בה וכי לא מעתה עיי שהגביהו וגנבו מותרה עליו שלא להוציאו בהתראת עונש מיתה והגבהת הכים לגנבו היא התחלת מלאכת הוצאה שחייב עליה מיתה: ותימר חייב. על גניבתו בהגבהה אף שהיא מביאתו לידי מיתה כשהוציאו אח־׳ב לפי שעתה בשעה שגנבו אינו במיתה: ובא אף על פי וכר. וכן הבא בגניבה הראשונה שלבן סורר ומורה אע״פ שהיא התחלת המעשי:! שחייב •עליהן מיתה והיא מביאתו לידי מיתה כשגנב שנית מ*מ יהא חייב לפי שבשעת הגניבה אינו במיתה: אמר רבי ינאי בר ישמעאל. נ׳ שצ״ל בי ר׳ ישמאל ע׳ במבוא הירוש׳ דף ק־׳ג ע״ב ולקט׳ פ*ז היה: רבי הושעיה תניתה כדעתיה וכר. ר' הושע׳ ששנה ברייתא זו דהגינב כים וכר (והי׳ יתעה לר׳ ינאי שר׳ הושע׳ שנאה) שנאה לפי דעתו או פי׳ רבי הושע־ שנה ברייתא זו ולפי דעתו: דתני המוציא ובו׳. ששנה המוציא וכר חייב שחייב על הוצאה בלא הנחה: ודבוותה המוציא וכר, ובמו כן סבר'שהמוציא הפק ולא נטלו להוציאו אלא להצניעו חייב לפי שחייב על הוצאה בלא עקירה*) והא דלא נקט אף על פי שלא נטל סתמא לפי שאין דרך להוציא חפק מבלי ליטלו ונכי גניבת הכים ע*כ הי׳ צריך ליטלו אלא שהי׳ יבול ליטלו שלא להוציא ונמצא לפי זה שהנונב כים ומגביהו אינו מוזהר וחייב על הוצאתו■ בשבת בשביל שהגביהו כדי להוציאו שאף אם נטלו להצניעו וחזר והוציאו חייב שאינו מוזהר וחייב אלא על ההוצאה לבדה והגבהת הכים אין לה שייכות למלאכת הוצאה ואיננה התחלה לה ואף שאם לא נטלו לא הי׳ אפשר להוציאו והנבהתו צורך הוצאה היא מ״מ אינה אלא הקדמה להוצאה ולא התחלה וחייב עליה גם אם לא נטלו להוציא ולפיכך הנונבכים אף שהוציא בשבת חייב בגניבתו מה שאין כן בנניבה הראשונה של בן םו*מ שהיא מעשה ממעשים הרעים שנקרא בעבורם בן םו־מ וחייב מיתה עליהם ולפיכך יה׳ פטור עליה מתשלומין: תני אם ובו׳ היא מיומא דברייתא דלעיל ופי׳ •ז ו:ק׳ שזאת היא כוונת התירוץ מעיקרא בב׳ כתובו׳ לי׳א. על הקושיא לימא הגבהה צורך הוצאה היא ... שהגביהו על מנת להצניעו ובו׳ דהיינו. שהברייתא דהגונב כוס וכו׳ אתיא כמאן דמתייב על הוצאה אע״ם שלא הגביה להוציא אלא שהתירוץ נאמר שם באופן אחר הבא במאי עסקינן כגון שהגביהו על מנת להצניעו וקש׳ ע׳ בתוספו׳ שם די׳ה שהגביהו. וגם נ׳ שצריך לומר שתנאדברייתא מחייה על הוצאה בלא עקירה והנחה(או שסובר כבן עואי ע׳ ב׳ כתוב׳ ל״א!) דהא מיירי בשגנבו ועקרו מבעוד יום עד שלא קדש׳ עליו השבת ואם מצריך לחייב משום הוצאה בשבת עקירה והנחה היאך יהא חייב הכא משום הוצאה על עקירה דמבעוד יום ועל ההוצאה כס פשוט הוא שחייב לתנא דברייחא אלא שבא לומר שחייב נם כן על הגניבה ואיך מקו׳ להגיה הגירס׳ רעד שלא קדש׳ ופו׳ דק איתא נמו בקירו® פיא דדה ופתוס* ב־׳ק פ׳׳ט ה* י״ט לפי הגי׳ הנכונה ער שלא תבוא שבת(תחת ער שלא יוצא שבת״לפי כ״י ערפורט): - יי׳. - - 1:1 3 י . . I U