Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 22

הפני־ח פרק ב׳ M&av׳Mp. *0יי 3־ק?־, ™ טית׳ ותמזלזסי׳ באחת.*) *)זז*1b mחלושליו שד0ן כאחת דדיב היב י• קמ-י®־* בתשממין. «?ר דבי יופי בי ר׳ ם־ן תיפתר3) בנקדהיקאילק ביפייא רברבין שדרבן לקנות בברירה. ולית שמע מן הדא בלום. מתיביץ q!««־ הא מתניתאדמנין דמותבין לה ומפימג־ן לרבי יוחנן. דמנין דטותבין £ לה ומסייעין לריש לקיש. ישי) »־בל אכילה אחת וחייב עליה ארבע «־c סיימו* &״במ״ד י י .. «״ ®־א ה■* חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הבפורים. רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בשבת. אמרו מיד לו אינוה) השם. אימת דמתיבין ומסייעין לרבי יוחנן הוציאו ה) מבזת פ־׳גכדט פירוש. אבל אם לא נטל את דכים והוציאו אלא שדי' נורד בו ויוצא שהי׳ יוצא ומושכו פל נבי קרקפ ולא קנאו להתחייב בתשלופיו פד שהפשיכו פרשות הבמלי׳ לרשות הי־בים«פ׳ בפת מד) ובאותה השעה נתחייב עליו משום הוצאה בשבת פטור שחלו סליו חיוב מיתה משום הוצאה וחיוב תשלומי׳ משום גניבה באחת וכל שחלו עליו באחת פטור מלשלם ז הא אם לא חלו וכר מפתה פושט ר׳ אחא את הבעיא שמטלמלין נקנין בגרירה דטעמא שפטור משום נניבה בשדר נורר בו ויוצא היינו משום שחלו עליו שניהן באחת הא אם לא חלו עליו שניהן כאחת אם הי־ נורד בו ויוצא בחול חייב בתשלומין לפי שקנאו הנונב בגרירה לרה־ר לשם גניבה אלפא שהמטלטלין אפילו קלין בכים נקנין בגרירה(ונם מלשר הבריית' שחלו פליו מיח׳ ותשלומי׳ הי׳ יבול לפשוט אלא שבן דרך החלמו׳ בג־ לפשוט מן הדין}: אמר ר׳ יוסי ובר. השיב ר׳ יוסי שאין לפשוט הבעיא מבריית׳ שיש לפתרה דמיירי שהכיס הי׳ גדול וכבד שדרכו להתנרר ולכן נקנה בגרירה ובדברי ר׳ בון בר חייה בעמודין ובו׳ אבל במטלטלין הקלין עדיין מיבפיא ולשון דהוון אילין ביסייא בלשון רבים ק־׳ק וכן לשד שדרבן ליקנות בגרירה שהי׳ נאות לומר שדרכן בגרירה ובקיד׳ איתא דאודחיהון מתנררה: ולית שמע וכר. נ׳ שציל ולית את שמס וכר (ובד׳ קושט׳ איתא p בהדיא): מתיבין הא מתניתא וכר יש אוכל ובו׳ אימת דמתיבין וכר. חיבור הדברים בן הוא משיבין רבנן מל דבריו של ר׳ הושעי׳ שמחייב מל הוצאה בלא סקירה והנחה ממשנה דבריתו׳ יש אוכל ובו׳ שהובאה לקמן והקדים במל התלטוד להמיר הא מתניתא ובו׳ שממשנה הזאת פעמים מביאין ראיה לר׳ יוחנן ומשיבין סל בסל מחלוקתו והוא ר׳ הושעי׳ ופעמים מביאין ממנה ראיה לריש לקיש ומשיבין סל בס׳ מחלוקתו והוסיף אח־ב לפרש איפת דמתיבין ובו׳ שכשהשיבו על בר פלוגתי׳ דר׳ יוחנן הקשו הוצואו בשבח וכר וכשהשיבו מל בר פלוגתי׳ דריש לקיש הקשו הוציאו ביום הכיפורים וכוי ולא הווברו דברי מחלוקתן באן וסמכו מל הידוע להם ומהמשך וענק הדברים יוצא שר׳ יוחק ושבננדו ותא ר׳ הושעי׳ נחלקו בזה שר׳ הושע" מחייב מל הוצאה בלא סקירה והנחה בדלמיל זר־ יוחנן אמד שהמוציא אינו חייב מד שיניח או מד שיטול וסד שיניח בדאיתא בשבת פיא ה*א ונם נ׳ ממנין שריש לקיש ושבנגדו נחלקו בזה שריש לקיש סבר אין איסור הוצאה ביום הכיפורים ושבמדו סבר שיש איסור הוצאה ביום הכיפורים (פ׳ בבריתו׳ "ד וכבר פירש כן ב׳ שפרי ירושלמי בהנהו־ דף ב*ח ע־א): טמא וכר. שחייב ד׳ חטאות משום טמא שאכל קודש ומשום חלב ומשום נותר ומשום יום הכיפורים(בריתות פיא מ׳־א) ואשם משום שמול בקודש ולפי שבשאר המקומות צריך להוביר אצל חיוב הטמא שאכל קודש הוביר נם באן מן המוקדשין בפירוש אף ששנה כבר והוא נותר ואין נותר אלא במוקדשין <וק־ להגיה ולגרר בבל המקימו׳ מאכל חלב מן המוקדשין והוא נותר אע־פ שבגדי איפ שהובא ברים לשבת ק*ב. איתא את החלב והוא מן הקדשים גותי•} : אס. ס־ בז~ם לממוסד בל: זתציאו. «יו כשאכלו וס׳ לקמ׳ג בשבת. אלי ציל וליב במו דאיתא בם׳ המשניות ובשאר מקומות <אףשבמרימ בבריתו׳ איתא נם בן מובתו