Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 12

סו(90) המניה פרק נ׳ פבא קמא לא פליני מה דמר ר* יוסי בשראהו.א) ומה דפר רבי חייה כשלא ראהו. אם בשלא ראהו כיון שאמ׳ לו היכנס חייב והתני3) ר׳ חייה פטו׳ כיון שאמר לו הכנס צריך לשמור עצמו. ואית דבעי מימר ביון שאמר לו היכנס נעשית כחצר השותפין דמר ר׳ יוחנן3) בשם ר׳ ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר וחייבין זה בניוקי זה וזה בנזקי זה פירוש. בדי לחייב בעה״ב על הזיקו ומשנה 5 לא פליני מד, דמר רבי יוסי כשראהו וכר. כלוט׳ אף ר׳ יוסי מבר שהפועל לא נחשב כנבנם ברשות בדי לחייב בעה״ב טל הזיקו אבל כשראהו הי׳ לו לבעה״ב להזהר שלא יוזק הנכנס טל ידו או על ידי בהמתו ואם לא נזהר חייב בנזקו (וע׳ דברי רב פפא בב׳ מ־׳ח.) ואף על פי כן אינו חייב אלא בנזקו אבל אינו נולה על ידו כשמת לפי שאינו כיער ומה דמר ר׳ חייה בשלא ראהו ובמכות שם איתא תני רבי חנינה!צ־׳ל חייה] פטור ולא פליגין מה דמר רבי יוסי בן חנינה בשלא וכר ולא נאמר בלשון קושיא ותירוץ ויותר ניחא לפי שאם נאמר בלשון קושיא ותירוץ לא הי' לו לתלמוד לשנות בלשון לא פליגי מה דמר וכר אלא בלשון מה דמר וכו׳ בלבד וג־ לגרום גם כאן כן ומ״מ צ״ל לדעת התלמוד שדברי ר׳ יוסי בן חנינה ונכנם פועל לתבוע שכרו לאו דווקא הן אלא הוא הדין לאחר כשראהו בעה׳־ב ולפי פשוטן לא משמע כן ונ׳ שר׳ יוסי בן חנינה וד¬ חייה פלינין? אמבשלא ראהו ביון שאמר וכר פטור. נ׳ שנשתבש ואולי יש לגרו׳ בבה״ג והתני ר׳ חייה אם אמר לו היכנס חייב (כדאיתא בתום׳) ואם בשלא ראהו מפני מה חייב. ופי'שהמקשה הי'סבור שבשלא ראהו בעה״ב פטור בכל אופן אף כשאמר לו היכנס לפי שעל ידי נתינת רשות ליכנם לא נעשית חצירו של בפה־ב בחצר של שניהן אלא עדיין היא רשות המיוחדת למזיק לבדו ודברי ר׳ יוסי בן חנינה המחייב את בטה״ב אף כשלא אמר היכנס וברייתא דר׳ חייה המחייבת אותו כשאמר היכנס מיירו כשראהו ואפילו הכי פטור לר׳ חייה כשלא אמר היכנס לפי שאין לבעה״ב להשניח טל הנכנס שלא ברשות כלל ומשום הכי הקשה אם ר׳ חייה מיידי כדאמרת בשלא ראהו למה חייב כשאמר היכנס ומשנהו כיון שאמר לו הכנס. וחושב וממתין לו שיבוא ז צריך לשמור עצמו. ליזהר שלא יווק על ידו אף כשעדיין לא ראהו והנה רש׳־י בברכות נ׳. פירש ושמר והמתין כמו לא יאמר ארס לחברו שמור לי ובו׳ ואולי גם כאן פירושו של לשמור הוא להמתין ויש להגיה לשמור אותו <ע׳ לק׳ פ׳־ה מ״ט שימרה עומדת ובמכות שם הגי׳ לשמר את עצמו) או לו: ואיתדבעי וכו׳ נעשית כחצר' השותפין. לפי שבשנתן לו רשות ליכנם נעשית חצרו כאילו אינה מיוחדת לו לבדו אלא כרשותן של שניהן ז דמר. כלוט' וחייב משום שאמר ואולי ציל ומרז השויתפין קמין זה מזה בחצר. כמו שאחר קונה חפץ שלקח או שניתן לו במתנה כשבא לחצרו המיוחדת. לו כן אחד מן השויחפין קונה אותו בחצר של שותפות ואפילו כשהמוכרו הוא שותפו ויש לו חלק במקום החצר שקמה בו הלוקח והחפץ לא יצא מרשותו של מוכר לפי שבשעה שהלוקח רוצה לקנותו בחצר השותפות נעשה מקו׳ החפץ בחצר כאילו הוא מיוחד ללוקח לבדו וט׳ בנדרים פ׳־ה ודא 5 וחייבין זה בנזקי זה וזה בנזקי זה. במכות שם איתא (רבי חייה בשם רבי יוחנן) השותפין קמין וכו׳ וממחין זה על ידי זה בחצר וחייבין זה בנזקי זה ונ״ק לגרום נם כאן כן לפי שהסוגיא שם מסכמת כמעט עם סוגייתנו מיהו בנדרים פיה היא איתא בתחילה רבי יוחנן בשם רבי בניה בבל השוחפין מעכבין זה מל זה בחצר וכו׳ ובתר הכי רבי יוחנן בשם רבי ינאי השותפין קמין זה מזה בחצר וחייבין זה בנזקי זה כמו באן ומ׳־מ יש למחוק כאן התיבות וזה בנזקי זה שהוכפלו ופי' בשהוזק אחד מן השותפין בחצרן ע׳־י חבירו או ע־־י בהמתו חייב המזיק בנזקו א) ב• מ*ח. ב) תום׳ ®ם ג) s• נרדים 3־ה ה״א ב׳ב״בפ״ד: