Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 9

סט (93) המניידו פרק ג׳ פבא קסא הלכה י׳א׳ שור שוד. פנה כר. א) שור שוד! פנה שננח לשור א) תוס׳ פ״ג דדג שוד, פנה הכחישו חפשים ווו נוטל את ד,שור שאץ לו אלא חצי חבלו. לפיכך אם פת השו׳ או שהכחיש אץ לו אלא אותו השוד בלבד. שור? שוד, פנה שננה לשור שוה פאתים הכחישו המשים זוז. 0ו«0׳#םה״ח חור האחרון וחבל בו שלשה של והב. הראשון פשלם לשני חצי דינר והב. שור? שוה מאתים שנגח שיר שוד, מאתים. השביח והרי 0 מ» פס וב¬ הוא יפה ארבע מאות שאילו לו ננחו היה יפה שמנה מאות ווו אם “י¬ עד שלא עמד כרץ השביח אץ לו אלא כשעת נוקו. הכחיש אין לו אלא כשעת עמדתו בבית דין בלבד. אמר רבי לא כיני מתנית׳ השביח י) הסדק אם עד שלא עמד בדין השביח אין לו אלא בשפת ד> חום׳ וב* שם נזקו. הכחיש אין לו אלא כשעת עמדתו בבית דץ. מזר טעמא פירוש. ובו- הי-נ׳ ששניהם שותפין בהן הניזק בחצי החי וע׳ בב׳ ל־־ד. והמזיק בחצי המת וע׳ בב- ל״ד עייא ומ״ב מיהו במכילתא שם איתא מוכרין את החי והמת חולקין בשוד. ובעל הנבלה מטפל בנבלתו ובהעתק׳ כ״י אקספ- ובלקח טוב שמות ב״א פ׳ ל״ה איתא מוכרין את החי ואת המת וחולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו וק- נוק׳ לומד שהמאמר ובעל הנבלה ופו- הוא הוספה) וע- בתוספו- שם וב- ט-ו: [תלמוד.! שור וכר. אולי צ־־ל תני שור ז לשור שוה מנה הכחישו חמשים זוז. צ״ל לשור שוה מאתים והעאר צ׳ למחוק וג- להוסיף עוד ואין הנבלה יפה כלום וכן הגיה ב- פ״מ וכה״ג איתא בתום׳: שאין לו. לשור בלוט-שאינו שוה: אין לו. לניזק: שלשה של זהב, שלשה דינרים של זהב והם חמשה ושבעים זוז: הראשון משלם לשני. צ״ל השני משלם לראשון וכה״ג איתא בתום- וע׳ לעיל בפירוש לפ*א דרא צד ז- שאולי שייך כאן הא דאיתא שם אמר רבי יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אע-פ שחזר ונעש- נזק וניזק) חייב ובנ״י על מ־־י הובא בשם הירושלמי דאמר עלה דמתני׳ הדא אמרינן המזי- את חבירו והוזק בו פטור וג* שגי- היחש׳ היתה משובשת והיתד. צ״ל הדא אמרה וכו-והוזקבוחייבושייכהלהכא אבל הגי׳ דאיתא לעיל אמר רבי יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה ובר נאותה יותר: שננח שור. נ- שצ״ל לשור: השביח. הניזק אחרי הנגיחה ואולי צ״ל השביח הניזק כמו שהיא בתום׳ פ׳־ג ה״ה וע- בחם לב- ל״ד.: ארבע מאות. נ- שצ׳־ל ארבע מאות זוז כמו שהיא להלן ובתום- וב׳ שם: שאילו לא ננחו וכר. וטוען הנמק הציין של ארבע מאות זוז שלא השביח עיי הנגיחה: אם עד שלא עמד בדין השביח. ק״ק לומר שפירושו אף על פי שהשביח עד שלא עמד בדין דמ״מ לשון יתירה היא וני שלא נקט לה אלא בשביל הסיפא דתנא הכחיש אין לו אלא כשעת עמדתו בבית דין ואז דווקא כשהכחיש עד שלא עמד בדין חייב המזיק לשלם מה שהכחיש אחר שעת הנזק אבל כשהכחיש לאחר שעמד בדין שוב אין המזיק חייב על מה שהכחיש ולפי הצעת חבריי- בתום׳ דתניא בה ואם משעמד בדין וכד הלשון מובנת יותר: עמד בדין. ולקמן איתא עמדתו בבית דין ואולי יש מקו- לוט׳ שכן הית- דרכם להשתמש בלשון עמד בדין ועמדה בבית חן ומנוסחת התום׳ נ- שלא חילקו בכך ולפי זה הי¬ נ¬ק לגרר כאן ולקמן עמד בבית דין: אין לו וכר. לניזק לתבוע אלא חצי ההפסד שהפסיר בשעת הנזק ולא חצי ההפםד שהפסיד מחמת הנגיחה כשעת עמדתו בב״ד ע״י שלא השביח השוד להיות יפה שמונה מאות זוז אלא ארבע מאות כן נ- לפרש כאן אבל בב׳ כנ׳ לא פירשו כן וע- ברש״י(ובתוספר) שם ויותר נ׳ לפרש אין לו לשור דמים לחשב לפיהן חצי הנזק אלא כמו ששור. בשעת נזקו כמו לעיל בלשון שאין לו אלא חצי חבלו וע- לקפד: הכחיש. מחמת הנגיחה אחר הנזק עד שמה שממד בב*ד ולא היד, שוד. בל בך בשמח שעמד בב׳־ד במו מיד לאחר הנגיחה: אין לו