Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1902-01-01 · 1902 · page 5

(97) m המי».פרק נ• , גמוקסא יד׳ היו») שנים רודפץ אהר אחד זה אומר שורך הדק וזה איטר א>תום״ ש0 ז» שורך הזיק שניהן פטורין. 3)ואם היו שניהן של איש אחד שניהן ס ®ט ה-ו«»1 ידידיי אחרים שס^י! 11 *-ן♦ , , כס אחריו) טף דדהג) אחד נדול ואחד קטון הנמק אומר הנחל הדק. ג) שם והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הדק. אחד תם ואחד מועד. הנמק . אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הדק המוציא מחבירו עליו הראייה. יו׳ היוס הניזוקין שנים אחד גדול ואחד קטון והמזיקים שנים ס פס ה»! וב3< אחד גדול ואחד קטון. הניזק אומר הגדול ד.ןיק את דגדול ןקטן את ל■"•׳ ל׳־" הקטן. והמזיק אומר לא כי אלא קטון את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד. הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטון. והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק את הנדול ומועד את הקטן המוציא מחכירו עליו הראייה ז הלכה י׳ב׳ יש חייב על מעשה שורו כו׳. רבי יודן בעי הרץ פירוש. יד׳ היו שנים. של שני אנשים 5 רודפין אחר אחד. וידוע שהן הזיקוהי: שניהן פטורין. לא שנה הכא המוציא מחבירו עליו הראייה לפי שאין הניורן המוציא הוא הטוען אלא בעלי שוורים הרודפין הן הטוענין : שניהן חייבין. כלום׳ שניהן ביחד חייבין וע׳ בב, ל־׳ו. טו׳ היה אחד גדול ובר. כששניהם של איש אחד מיידי ובתמין שאין משלמין אלא מגופן וכשהקטון אינו שוד. דמי חצי נזק ז הגדול הזיק ובו׳ הקטן ובו׳. במדב׳־ם ובשאר המקומר איתא נדול קטן וכן לקמ׳ איתא מועד הדק תם הזיק: יר הניזק אומר הגדול וכר. כן איחא נמי במדב־־מ אבל נ־ שצ-ל נדול כדלקמ׳ ובשאר המקומר ז וקטן את הקטן, ויש בו כדי לשלם חצי נזק הקטן ז קטון את הנדול. ואין בו בדי חצי נזק: תם הזיק את הנדול. נ׳ לגרר תם את הגדול וכן איתא ברוב המקומר: נתלמור.] יש חייב וכר. כאן צ״ל הא ראיתא לעיל דדט ובבר העיר עליו ב־ ש׳־י בן פדייא אמר כל המקלקלין פטורין חוק מן המבעיר והעושה חבורה אטד רבי יוחנן במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר והעושה חבורה אין חייב עד שיהא צריך לרם והתנינן שורו שורו צריך את האפר ופי־ בן פדייא אמר כל המקלקלין במלאכת שבת פטררין כדתנן בשבת פ׳ י־ג מ־־נ חוק מן המבעיר והעושה וכף וס שמעיקרא נתחבר המאמר של מ״ו בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר וכו# עם המאמרים הקודמים ע״י המאמר של התום׳ בראשונה היו מטבילין על גב הנשים המתות וכף שליתא במשנתנו ובטבול יום פ״ד מ״ב איתא האשה שהוא טבולת יום לשה אח העסה וקוצה לה חלה וכף ומקסת וקורא לה שם וכף(ובמ״ג) עריבה שהיא טבולת יום לשין בה את העסה וקוצץ ממנה חלה וכו׳ מבמ״ד) לגין שהוא טבול יום ומלאהו מן החבית מעשר ט?ל אם אמר הרי זו תרומת מעשר משתדושך וכף (יבמ״ה) ברא שונה היו אומרים מחללין על פירות עם הארך וכף בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבי גט לאשתי וכו׳ חזרו לומר וכף וס שנתחברה מ״ה בראשונה היו אומרים מחללץ וכף עם משניות הקודמות ע״י מ״ו וף בפיי דנדה בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר וכף ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה וכף שנשנו בתחילה גם בטבול יום(וידוע שהיושבת על דם טוהר נחשבה כטבילת יום) ואינן לסנץו(וע׳ בתוי״ט על מ״ה ד-ה בראשונה ועל כדו ד״ה ועל כולן) ואח״כ נתחברה עמה מ״ו הכדומין האשקלונים וכו׳ מפני המאמר ועל כלן אמר רבץ יהושע דבר חדש חדשו הסופרים וכו" כסו שכתב חרמני"© ו-ל *והובא נתויינו* ושוב נשנית אחריה פ״ו *התורם את הבור ואמר הרי זו חיוסה על מנת שמעלהלכף מסמ דמיונה למ״ד.