Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1899-01-01 · 1899 · page 9

לא (55) בבא קמא כיצד הרגל פרק ב׳ . ה׳ הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושיברו את הכלים משלמץ נזק שלם מפני שהן מוצדין. כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אבל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. הלכה ה׳ הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כו׳ א)אית תנייחני,0^,," שקפצו. אית תניי תני שנפלו. אמר רבי יוחנן כיני מתניתא שקפצו. נפלו לא בדא. כלב שנטל את החררה. ב)ריש לקיש אמר במצית ס ע׳ ס סיב. את האור על כל שיבולת ושיבולת. רבי יוחנן אמר נעשה מורק את החץ ממקום למקד. אמר ר׳ יצחק בר טבליי סמתניתא מסייעא לריש *י לקיש היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות פירוש. ה׳ הכלב וכר לאחר ששנה התנא הלכות רגל ושן בכלל פרט הכא דיני רנל ושן ואש בכלב ואגב כלב שנה נם כן נדי הבא: משלמין. ע־ בד״ם וכן הגי‘ גם כן במדב״מז מפני שהן מועדין. כלו' לכך לקפוץ מלמעלה למטה ואולי יש לומר שחייב עליהן גם ברשות הרבים לפי שאינו פטור על הרגל בר״ה אלא כששיברה דרך הלוך לפי שיש רשות לבהמה לילך בר״ה אבל לא בשקפצה מלמעלה למטה והזיקה מיהו ע׳ בפי' רש״י דלן כלב. כן איתא גם כן לקמי בפיסקא ובדי״ף ובמשניות ד־ נאפולי וכן העתיק הרמב־ם בה־ נ״מ פ״ב ה־ י״ז ובמדב־ימ א־תא דכלב וכן במשניות ובב׳ ובבה"« את החררה וכר ע' בד״ם וכן הוא במדב״ט ובבה״ג ד׳ בערל׳ צד שמ״ו והחרדה היתה חמה ונשרפת במקצתה או שהיתר, גחלת נדבקת בה (לפי פיה״ט לרמב״ם); והלך לו לגדיש. של בעל החררה או אפילו של אתר וסבר התנא שחייב על השן ברשות שאינו של שניהם וע׳ לעיל מ״ד ן ועל הגדיש משלם חצי נזק. משום שהזיק ע״י דבר אחר והוי כמו צרורות ז!תלמוד.! אית תניי תני. כל במשנתנו וע־ במבוא ודרוש, למ״ור רדף דל דף י״ט ע״א t שנפלו. וכל שכן כשקפצו: אמר רבי יוחנן וכר. בלומ־ אבל כשנפלו בזה לא שנו שמשלמין נזק שלם מפני שהן מועדין ן ריש לקיש אמר במצית וכר דסבר ריש לקיש שאינו חייב אלא על שיבולי הנדיש שהדליק הכלב עצמו באמצעות החררה אבל לא על שיבולים אחרים שהודלקו בראשונים אי משום שסובר שאינו חייב על נזק הבא מכח כחו של כלבו כי נזק השיבולים הראשונים שהודלקו ע״י החררה בא מכחו ונזק השיבולים שהודלקו בהן בא מבח כחו או משום שסובר שאפילו כח כחו לא הוי דאש מאליה הולכת ודולקת(רש״י לב' כ״ב ע״א) ואדם המדליק חייב בכל גוונא לפי שבאדם אין חילוק בין נזק הבא על ידי עצמו לנזק הבא מכחו ואין דין צרורות באדם(רש־יי שם) ואף אם נאמר שאפילו כח כחו לא הוי לפי שהאש מאליה הולכת ודולקת מ״מ כיון שהוא גרם הליכת האש חייב עליה מה שאין כן בכלב שאינו חייב על הנזק הבא ע״י גרמאו רבי יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ וכר. כלומ׳ אף שלא הצית הכלב את האש אלא במקו׳ החררה כיון שהאש מאליה הולכת ממקר למקו׳ ודולקת נעשה כאילו ורק את האש על כל הגדיש כמי שזורק את החץ ונחשב כל הגדיש בשיבולת הראשונה שהדליק ז מתניתא מסייע לריש לקיש. וכו׳ צ״ל לר׳ יוחנן וכן הגיה כבר מהרא״ף וב‘ גליון הש״ם דתנן לקמן פ״ו מ״ז המדליק את הגדיש וכי' היה גדי בפות לו, שלא יכול לברוח: ועבד סמוך לו. שאינו חייב מיתה על שריפת העבד לפי שהי' יכול לברוח ן ונשרף עמו. הגדי והעבד עם הגדיש ן חייב. על הגדיש ועל הגדי ן אבל אם היה עבד כפות לו. שלא יכול לברוח וחייב מיתה על שריפתו או שהיה נדי סמוך לו. ויכול לברוח אף