Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1895-01-01 · 1895 · page 34

ארבעה אבות פרק א׳ בבא קמא כיני האש להכשר נזקיו מקבל עליו ההתרייה בדעת זו ולוקה. מאי כדון האש להכשר נזקיו מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת. הכשרתיא) במקצת נוקו כהכשר כל נוקו♦ זי׳ הבור דתניב) חפר בורבו,מם'^<?ח' עשרה טפחים ובא אחר ועמק בו טפח האחרון חייב. רבי אומר אחר האחרון למיתה ואחר הראשון לנזקין. אמ׳ רבי יצחק כיני סמתניתא״ב, י׳. אחר אחרון למיתה ואחר שניהן מולח. הפרס בו עשרה טפחים ח ע' בתוס׳ שם 1 ווי ה״ט ב׳ כ״א ובא אחר וסיידו וכיירו שניהן חייבין. מפני שסיידו וכיירו יהא חייב. ובמכילתא.«העיר בשאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו. דמר רבי אמי בשם רבי^ס™ לעזר שמירת נזקין כשמירת קניין. אם׳ רבי סימון תיפתר בחופר בחולות . דתניה) חפר זה עשרה וזה עשרה זה עשת׳ וזה עשת׳ זה ה! ע׳ תום■ וס שם. מאה וזה ומאה בולהן חייבץ. כמה) •שיעוק להמית עשרה טפחי׳,n תום׳ שםה׳י׳ב• פירוש. כל שחבתי בשמירתו ז אמר ר׳ יוסי ואין כיני האש להכשר נזקיו מקבל וכר אולי יש לג' כדלעיל האש לנזקי גופו וכר ופי׳ אם ק הוא שהאש חשיב כנזקי גופו אם התרו בו שלא יבער אש ויחבול חבירו בו (ואיירי כר בכפות שאינו יכול לברוח) שאם יעשה כן ילקה משום חובל בחבירו והוא מקבל עליו ההתרייה בדע׳ זו. על מנת כן. לוקה ואינו משלם והיינו דנפקא מינה אם האש לנזקי גופו או להכשר נזקיו נ מאי כדזן נ׳ שחסר׳ לפני המלוח מאי כדון קושיא על דברי ר׳ יוסי* **) ועלה אמר התלמוד מאי כדון כלוט׳ מאחר שדברי ר׳ יוסי אין להם קיום מה נפקא מינה מעתה אם האש חשיב כנזקי גופו או כהכשר נזקין ומשני האש להכשר נזקיו מקבל עליו נזק צעד וכר אולי יש לג׳ אין האש לנזקי גופו וכר ופי׳ אם האש חשיב כנזקי גופו חייב בה׳ דברים ואם חשיב כהכשר נזקין אינו חייב אלא בנזק וכדאיתא בב׳ כ״ג. ור שלשון מקבל עליו נזק וכו׳ היא שינרת לישנא דלעיל ויש לג׳ משלם נזק וכו׳ ועיקר פירוש המאמר כבר הובא בפי׳ רא״ף ובפני משה נ דתני חפר בור עשרה טפחים צ״ל תשעה כדאיתא בתום׳ ובב׳ י׳.: ואחר חדאשון לנזקין׳ לפי שבלא חפירת טפח האחרון נמי הי׳ יכול להזיק וכן איתא נמי בתום׳: ואחר שניהן לנזקין׳ דסבר ר׳ יצחק שעל ידו מעשה שניהן בא הנזק ושניהן שותפין בו וכן היא בברייתא בב׳ שם: חפר בו עשרה, אולי צ״ל בור וםיפא דברייתא דלעיל היא בתום׳: וכיירו נ׳ שפירושו שחיפה כותלי חלל דבור בעצים: שניהן חייבין, בתום׳ ובב׳איתא האחרון חייב ונ״ק לג׳ כן הכא מפני שסיידו וביררו יהא חייב בתמיד, דסברו שאינו חייב אלא מי שעושה מעשה הגורם את חנזק דהיינו החופר אבל לא מי שעושה הסיוד והכיור"*) ומשני בשאמר לו סוד את הבית(ונ׳שצ״ל הבור) הזה וקנה אותו בסיוד הזה(מהדא״ף) דהיינו החזקה דחייב מפני שנעשה קנינו והוא חייב על שמירת קנינו אף שלא עשה מעשה שגורם את הנזק: דמר ר׳ אמי וכו׳ שמירת נזקין וכי׳. נ״ל שצ״ל ש מ י ד ת ק.נ י י ן כ ש ם י ר ת נ ז ק י ן ופי׳ שכמו שחייב אדם על שמירת הנזקין דהיינו מכשולי הנזק שנתן כמו המניח אבן ברשות הרבים והחופר בור כף חייב על שמירת קניין כשקנה אותן הנזקין אע״ם שלא הכינן(ואי גרסינן כאן והאחרון חייב ניחא דקונה הבור נכנם תחת החופת לעניןחיוב *1 ואולי יש להשלים החסרון מתוך ב, כתובות ל״צו ולומר שהתלמוד או אמורא הקשה על דברי ר׳ יוסי דהובל בחבירו אינו לוקה ולא ניחא ליה לאוקומי בשחבל חבלה שאין בא שוה פרוטה: **1 מיהו ע׳ במכילחא פ״׳א אין לי אלא פותה . .. ציירו וכיירו וסתו ועשה בו מעשה מנץ תלמוד לומר ולא יכסנו הא לא פתיחה גורם ולא כירה אלא כיסוי גורם ולפי זה בכל מקום האחרון שעשה בו מעשה ולא כסהו חייב וס שחולקת על התום׳.