Jüdische Rundschau · 1937-12-28 · Heft 103 (28.12.1937) · page 8

מוסף עברי hebräische behage OER JODISCHEN RUNDSCHAU Redaktion: Dr. S. Kaliko קחו?ה לווליא ל?ן3זןיה את לחם־דוזקם18׳ ו!!1נ?לה סןזתולה .על וזא5ר1חים סקטנים ות?דתם••• קשץז?ה זטילת־חלילה לראתה׳ 9י ריק קןה חן־ךה וזרךה גדולה׳ נתבןי(=ןןהה)ךב ללה׳!ילכו אי^ה גיל ערפות־ה^דה׳ הצפ׳ רים׳ [;ובולים והנמלים אשר מ?ןר1ב• ן1האם השכובה17 קו־אה ואמךה: "ה1י׳?6יס השושנים׳ לןןה ןת^ז ל_עש1ת כל זאת ול$ה לא היטלת לשמר על קטני?""•• לזל/עצב ^יס־השושנים אל לבו מ^ד׳ עד?י ןץזרו8’ כל זעליו מרוב עצב• הוא ^זשב ו^זגה ל$צא ע^ה למען יובל להןא לשמר על קו?;יו ליו1ר־ז$ז13׳ ו5וזאם-ןה3ה באה אב^ה ללבו:.. לל הלילהזעבד חלש וללי הלף20׳ ולאור־לדום וץ־או והנה כ$ה קשיח מרגלו ועד ראשו חוחים21׳ חוחים חדים ומרוטים כצפךני-החתולה הרעה• מגי(=מץ) אז לבוש שיח־השושןים חוחים עוקצים׳ השומרים על אפרוחי ןמירת־־ הלילה לבל22 תוליף בל וזתולה רעה להתנפל עליהם־ וזמירת־הלןלה מ!מךת את זמירותיה בערבים׳ אולם שיריה אינם עוד שירי־תרועה ושמחה כמו קודם— עצבים׳ מלאי־ תוגה23 ךיגון הם׳ כי לא תוכל לקזכח את קטןיה הראשונים׳ שר,יו לטרף בשני החתולה הרעה (מאבדות סכם ניךדאוי לפי רזרגדמו* של ד- סרישמן) ע1ו לא {פי (זעי^ם ל׳נק1ר ר^כות-אןקים «7 1Tל?יליט יי!מ1 יןןר• 5»ךג1יז שיגית ילהי׳זץם-על-קל.קע אמר עיי לוו נפי 8ע1^0 להפון .ו^ביתץוי^מהיס׳ ורידים?גוף י^חימרי 5ל 9?!לח־;ז* ׳!עו^ד |ול{1ת• ספם בוודאי 14) stftren, 15) fliegen. 16) «twa: Nahrung IT) der Kinder beraubt. 18) abfalien. 19) Kraft. 20) unaufhör• lieh. 21) Domen. 22) damit nicht. 23) Trauer; Wehmut. משום מה לבש שיח־השוישנים1 את הוחיו? T היה החזה פעם זמירת־ל^זל• מארץ חןה אשר לא?ריזקה באה אלינו• בק׳ןה זמיךת־ הלילה 3ין,_עצי ה!ער ובונים הגדולים עץ או שיח׳ אשר תוכל לבנות זעליו את קנה׳ ובאחרונה בחרה לה את שיח־השושנים• T ־♦ י“ T T “»T T * י" השים הזה לא הזיה גבה מדי3 ן־לא שפל מדי׳ לא קרס4 ולא בבד;עפאים׳ גאף נם ודה לבוש,עדי־שושנים5 ועטוף ריח עתוק• כאשר כלוגה זסיךת־הלןלת לרפד6 ^ת קנה׳ באה והמליחה, שלש ניצים קטנות ותרבץ עליהן ותןןרן8׳עד בי הגיחו(=זיצאו) שלשץמירות־לןלה קטנות׳רפות ונחמדות למראה• קומוות ןמירת־סלץלה׳!תכלכל ותוזן טרף לקטך^׳ י§שר להם את מבחר9 שירי־ הערש אשר לה. ושיס־השושנים עמד יקרוב ללית׳ אשר במרתפו ךבעה(=זיעבה) ןזתולה׳ ס;ה רעה ונמלטה׳ עם צפמום גדולות לסדות•!־החתולה הךזעה שמזעה את שירות זמי־ רת־הלןלה והתקצף10 מאד׳ כי כן משפט"?ל נפש ךזעה לחתאנף12 ונמיד כשמעה או 5ךאותה דבר 7יפה•••!תדבר החתולה אל לבח ותאמר: "הוי לאספסוף3‘ הזה׳ אשר לא הלום(=*0, ואיש לא זקרא לו! ראו ^א׳ איף הם שרים ורועשים על היום׳ כאלו ווזידים היו על 5ני־האךץ-חכו נא׳ אלמד¬ כם 3ץה ן־סזעו מה לקם׳ פי הפריעו14 אנשים ישרים משנתם אחד־הצהףם"••• ופעם כאשר זמירת־הלילה ע§ה5< מו הקן I) Rosenstrauch, 2) Nachtigall. 3) übermäßig. 4) kahl. B) Rosenschmuck. 6) ouspolstcm. 7) legen (Eier), ß) brütcn. 9) di« besten; auserlesensten. 10) 2&men. 11} Art; Weise. 12) wüten. 13) etwa: Pöbel; fremdes Volk. של גאוניות״׳גזענו. אבל הוא בא אלינו, ונתץ לעמו פל מה שבעל־גאוניות יכ1ל לתת. י" ו־ ז T• ... עודנו ז1כרים את החדוה (=׳6מחו!׳־ שמלאה את 1 ז1 t > r ־ : י לבנו למשמע נאומו» של נורדאו בקונגרס הציוני הראשון. . . מעולם לא לבשה הדעה7׳ הציונית צורה נהדרה יותר ולשון כלילח־פאר8, יותר מאשר t y ז T j י : ♦ * ... - בנאום ההוא. בלעדי״, שמו הגדול של נ1רךאו... לא היה הקונגרס למארע כביר־ערך'־ פל־פך, ומי יודע אם היינו באים בכלל אל ד,מדרגה, שאנו ע¬ופ¬ « T * ־ I ־* T - ן דים בה עתה ז ז ז « ... בצד הרצל, יוצרה של ההסתדרות הציונית, נמצא נ1רדאו במקום הראשון. סלמון־ ניזון!!־ 5י»וז נמים פוקילוב עלה האכספורט נ־1936 לסכום 6,3 מיליונים לא״י האימפורט לאדץ־ישראל היה בשנה זו 14 מיליון לא״י בערך (3־1935 - 18 מיליון בערך). בנין. שטח־ הבניה בכל הארץ הגיע ב־ 1936 ל־768.000 מטרים מרובעים, מזה: בחיפה: 277.000 נדר, תל־אביב -261.000 מ״ר וירושלים - 170.000 נדר. בהשואה לשנים הקודמות ירד ענף זה עד מאד (ב־1935 היה שטח־הבניה בארץ 1,2 מליונים נדח ביהוד בשל המאורעות",. השקעות היהודים בענף הבנין הגיע ל־6-5 מיליונים לא״י בערך. כספים. ב*1 באפריל 1937 היה מהזור־ד,מטב¬ עות " בארץ 5,6 מיליונים לא״י (ב״1936 — 6,2 מיליונים לא״י). הפקדונות*, בבנקים - 17 מיליון לא״י בערך. ב־1936 נרשמו 183 חברות חדשות עם הון־רשום®1 של יותר ממיליון לא״י. 50 הברות קימות הגדילו את הונן במשך השנה הזאת! ההון הרשום של בל החברות הגיע ל־2 מיליונים לא״י בערך. השקעות־ההון היהודי בארץ בשנת 1936 (מטעים, בנין, תעשיה והובלה״) היו 3*6 מיליונים לא״י (בשנת 1935 - 11,6 מיליון לא״י). בכלל הושקעו ע״י היהודים בארץ מראשית המפעל הציוני ועד היום הזד, כ־63 מיליון לא״י ד,1ן פרטים,, ו־14,5 מיליון לא״י ד»1ן לאומי, ומזה רק בארבע השנים האחרונות - 36 מיליון לא״י. stanz; Dasein. 13) »ich rühmen. 14) Verehrung. 15) G«- nialität. 16) Hede. 1?) Gedanko (Ideal). 13) prachtvoll. 19) ohne. 20) bedeutungsvoll. Umlauf. 12) Deposit««. 18) aotnüxelUi Kapital. 14) Transport. 15) Privat«» Kapital. כ״ד טנת תדצ״ח׳ גליון ב״ח/שנה ג 28. DEZEMBER 1937 / Nr. 103 «עריכת ד״ר ש• קאלקו מכם ב1רדאו (ליום־מו׳תו הט*ו בה׳ שבט) ... מתחנה אחת לחברתה הלך וכבש, את המקום י ״ ר* ז *tit-i י־*ד י הבולט* בספרות־אירופת. הוא כבש את מקומו •סיעה אחר פסיעה, מבלי־לסור3 מן הקו אשר התוה» לו. בשויון־נפש* גמור נלפי־השוק וכלפי ט«ם־ההם1ן, לא רדף מעודו« אחרי הצלחה סואנתי וקלה . . . בו בערד, אש־חאוה לאמת ולטוב. הוא שאף• לשחרר את רות״תאדם מכל מה שהוא חשב «•׳II,־ «T T * לשגיאות* קלות או המירות <־יקש-חי, למשפטים־ קדומים" או ל״שקרי׳ם מסכמים"". ואלו לא עשה נורדאו כלים בשביל העם היהודי... היחד, הויתו*, * ir T r J!•זי בלבד מספיקה לנו להתימר3׳ בכבודו ולהתיחס אליו «הערגה»י עמוקה כאל אחת ההופעות המזהירות ך ד #? ז״ ‘ ן v ־« פרקים ניךיעת־המ1לךת (ה?־שך) 0 תןןשיה1 וטקחר. על התפתחות ־התעשיה והמסחר היהודי בארץ ילמדונו מספרים אלה: התוצרת8 בלא״י השקעות-־ בלא״י עסוקים בהם מפעלי־ וזעשיה השנה 500.000 600 000 4.000 1.600 1917 5.352.000 5.371.000 19.595 3.388 1933 10.600.000 8.700.000 32.830 4.615 1936 מרכז המעשיה הכבדה היא חיפה. מן המפעלים הגדולים ראויים לציין*: חברת החשמל (מפעל־ רוטנברג), חברת האשלג®(ים־המלה), "נשר־(חברת־ המלט6), *שמן״ ועוד. תצר1כתז החשמל בשנת 1936 עלתה ל־65 מיליון קילובט־שעות, ומהם לצרכי־ תעשיה — 26 מיליון קילובט־שעות (בשנת 1934 - 34 מיליון קו״ש•). אפספורט ואימפורט. התפתחות-התעשיה הגדילה את האכספורט להו״ל, ביהוד גדל האכס־ פורט של תוצרת ים־המלח (משאר ענסי־התעשיה נשלחו לחו״ל: אריגים«, שמן, יינות ועוד). בכלל 1) erobern. 2) hervorstechend; markant. 8) ohne abtu• weichen. 4) vorzeichnen•, vorroerken. B) Gleichgültig• keit. 6) uietnal».?) •tQrmiseb. 8) bestreben. 2) fehlet■{ Irrtum. IQ) Vorurteil. 11) konventionelle Lüge. 12) Eai• 1) Industrie. 2) Investition. 8) Produktion. 4) •rwfihaea. B) PoUscHe. 8) 7>meat. 7) Verbrauch; Bedarf. 8) Kücwatstunden. 0) Stoff•■ 10) Ereignisse. 11) Münzen• (Geld•) Jüdischer X. Hillel Die Tannaiten. Unicr den inneren und äußeren Kiimpfen, die das Ende der Hasmonäerherrschaft lierbciführten, hatte die Entwicklung der ,,mündlichen Lehre“ schwer zu leiden. iJie Auslegung des (jesetzes wurde Zankapfel der Parteien, die saddu/.äIsche Aristokratie und die im Pharisäerturn verkörperte geistige Elite der Kation wetteiferten miteinander um die Euhrung im Staate, Aber allmählich zeigte es sich, dal! die Autorität der Pharisäer stärker war als die ihrer ütgner: sie hatten mehr Verständnis für die Gefühle und Bedürfnisse der Volksmassen. Seit dem dritten vor- Das von der Tradition angenommene Grab Hilleis und seiner Jünger in der Nähe von Meron (Palästina) (Aus: Encyclopaedia Judaica, Band 8) christlichen Jahrhundert nehmen die Häupter der Pharisäerschulen oft eine leitende Stellung in der obersten rcligionsgesetzlichen und gerichtlichen Behörde (dem Synhedrion, ein und hatten dadurch die Möglichkeit, den Beschlüssen ihres Lehrhauses Geltung zu verschaffen. Mit dem letzten vorchristlichen Jahrhundert begann die Epoche der T annaiten (Tannaim), d. h. der das Gesetz ״wiederholenden“ Lehrer, die sich zur Aufgabe stellten, die gesamte Traditionsmasse einheitlich zu ordnen und darzulegen. Zu diesem Zweck mußten die Regeln der Gcsetzesauslegung genau festgesetzt und die Methoden der Schriftdeutung bestimmt werden. Auch die sittlich-religiösen Lehren der Pharisäer gelangten mm — z. T. infolge der fruchtbaren Auseinander- Setzung mit dem Hellenentum —- zu ihrer letzten Reife: sie bilden seit jener Zeit das geistige Fundament des rabbinischen Judentums. Hlllels Leben. Einer der ersten und berühmtesten Tannaiten war Hillel ״der Alte“, den die Ueberlieferung neben Esra als Erneuerer der Thora feiert. Geboren um den Anfang des letzten vorchristlichen Jahrhunderts in Babylonien, wanderte Hillel nach Palästina aus und wurde in Jerusalem — obwohl er für seinen Lebensunterhalt als Tagelöhner schwer arbeiten mußte — ein eifriger Schüler der beiden damals führenden pharisäischen Gelehrten Sehemaja und Abtaijon. In reifem Alter gelangte der bis dahin unbekannte Babylonier durch sein Eingreifen in eine Kontroverse über den Opferdienst unerwartet zu hohem Ansehen. Die Amtsnachfolger von Schemaja und Abtaijon — die ״Söhne Batyras“ — erkannten die Ueberiegenheit Hilleis und räumten ihm freiwillig die Leitung des Lehrhauses und ihre Stellung in der höchsten religiösen Behörde ein. Sein 11011er Rang und seine unbestrittene Autorität ermöglichten ihm, eine ,,Dynastie“ zu begründen, in deren Händen fast «in halbes Jahrtausend lang die geistige Führung des jüdisehen Volkes (das ״Patriarchat“) lag. Werk und Wirkung• Hilleis Wirkung auf •die Entsvicklung des Judentums war bahnbrechend. Er führte feste, in der allgemeiner. Logik begründete Nonnen der Schrift- Interpretation ^die ״sieben licrineneutischen Regeln“) ein und schuf damit die methodische Grundlage der religionsgesetzliehen Dialektik, die später im talmudischen Schrifttum ihren Niederschlag fand. Durch seine Anordnungen (Takkanot) schlug er m der rechtlichen und religiösen Praxis einen neuen Weg ein: er zeigte, wie man die Vorschriften der Thora, ohne sie zu verletzen, den Forderungen der Zeit im Geiste der Billigkeit und im Sinne des sozialen Friedens anpassen kann (die ״Prosbol‘‘-Anordnung über den Schuldenerlaß im Schabbatjahr u. a. m.). Ebenso stark und entscheidend war der Einfluß, den Hillel durch seine Persönlichkeit und seine religiös-ethischen Lehren auf die Zeitgenossen und die späteren Generationen ausübte. Persönlichkeit und Lehre. In der tragischsten Stunde des jüdischen Staates, in der Zeit grausamer Verfolgungen und blutiger Parteikämpfe, als das Land unter dem doppelten Joch der Römer und ihres Vasallen, des volksfremden Königs Herodes, seufzte, fand der jüdische Geist in der Personlichkeit Hillels seinen prägnantesten Ausdruck. Von der außerordentlichen Volkstümlichkeit Hillels zeugt die Tatsache, daß die Ueberlieferung von keinem anderer! Weisen so viele Charakterzüge bewahrt hat wie von ihm. Alle Berichte rühmen ihm Herzensgüte und Sanftmut, Bescheidenheit, nie verzagende Duldsamkeit und Gottvertrauen nach. Hillel war ein Gegner der herrschsiichtigcn Pricstcrkreise; er liebte von ganzer Seele den einfachen Menschen aus dem Volke und glaubte, daß in der ,,gemeinen“ jüdischen Bauernbevölkerung der wahre Geist der prophetischen Tradition lebte: ״Wenn sie auch nicht Propheten sind, so sind sie Nachkommen von Propheten“. Die Anhänglichkeit an das Volk war eine Folge seiner weitherzigen Menschlichkeit. In einein seiner bekannten Kernsprüche betonte er, daß die Liebe zum Nächsten — auch zum Heiden — den wesentlichsten Inhalt der Thora ausmacht: der Rest sei bloß Auslegung. Damit stellte er dem imperialistischen und kulturpoliti* sehen Einheitsideal der griechisch-rörnisehen Welt das jüdische Ideal einer universeilen religiös-ethisch begründeten Humanitat entgegen. Hillels sittliche Lehren waren in seinem jüdischen Gottcsglauben verwurzelt: seine Tugend war ein Ausdruck seiner Religiosität, in der die Treue zum Gesetz mit einem mystischen Gefühl der Gottesinnigkeit sich verband. Die Schulen Hillels und Schammajs. Auf dem Gebiete der Gesetzeslehre hatte Hillel einen gleich ihm berühinten Gegner: seinen älteren Zeitgenossen Schammaj, der ebenfalls Haupt eines Lehrhauses war. Zum Unterschied von Hillel wird Schammaj als ein streng-konservativer, in seiner Wahrheitsliebe und Gesetzestreue zu äußerster Rigorosität neigender Geiehrter geschildert. Hillel, der Babylonier, dessen Lehrer Schemaja und Abtaijon selbst fremdstämmiger Herkunft waren, war auch den heidnischen Proselyten gegenüber viel duldsamer als Schammaj. Aber der Gegensatz zwischen diesen Schulhäuptcrn war weniger charalderologisch und biographisch als geistesgeschichtlich bedingt: beide Gelehrten und ihre Schulen (״Haus Schammajs“ und ,,Haus Hillels“) repräsentierten zwei verschiedene Richtungen innerhalb des pharisäischen Judentums, die besonders in F ragen der Staatspolitik und der nationalen Er- Ziehung weit auseinandergingen. Während die Scharmnaiten für die rigorose Absonderung von der heidnischen Kultur, für einen unnachsichtigen Kampf gegen die Frenidherrschaft und für die aktive Teilnahme an der staatspolitischen Führung eintraten, nahmen die Hilleliten einen toleranteren Stand- :unkt ein, neigten mehr zu einer Verständigungspolitik und!ielten sich möglichst fern von den machtpolitischen Kämpfen. Die sonst friedliche Auseinandersetzung zwischen beiden Schulen nahm während des großen Krieges gegen die Römer (66—70 der nachchristlichen Aera) sehr heftige Formen an: sic soll sogar' zu blutigen Zusammenstößen geführt haben. Erst nach der Zerstörung des Tempels trug die Richtung Hillels den Sieg davon. Literatur, lieber Hillels Persönlichkeit: A. Geiger, ״Das Judentum und seine Geschichte“; W. Bacher, ״Die Agadah der Tannaiten, 1.“; E. Schürer, ״Geschichte des Jüdischen Volkes, II.“; A. Kisch, ״Hillel der Alte“ (1889): J. Hamburger, ״Ueal-Enzyclopädie des Judentums, II.•‘; A. Katz, ,.Biographische Charakterbilder“ (1905); P. Rieger, ״Hillel und Jesus““ (1905); M. J. bin Gorion, ״Der Born Judas“. — lieber die Schulen Schammajs und Hillels: S. Funk, ״Die Entstehung des Talmuds“ (Saminlung Göschen); A. Schwarz, ״Die Controversen der Schammaiten und Hilleliten“ (1893); A. Bücliler, ״Das Synedrion“ (1002). _ Dr. J.H. Druckfehler-Berichtigung, ln der vorigen Nummer ist int Leitartikel auf Seite 2, erste Spalte, oben, eine Zeile herausgcfallen, so daß der Sinn entsteht \,׳.ndc. Die betreffende Stelle muß richtig lauter!: ״Es ist eine der eigen* tümlichsten und sonderbarsten Tatsachen in der Entwicklung des Judentums' der letzten hundert Jahre, wie sehr sich das jüdische Bürgertum — um so stärker, je wohlhabender es wurde — dieses Brauchs bemächtigt hat und dies fast als Selbstverständlichkeit empfand, über die man gar nicht mehr nachdachte. Der ,Weihnachtsbaum‘ hielt seinen Einzug ins jüdische Haus.“