Jüdische Rundschau · 1937-11-30 · Heft 95 (30.11.1937) · page 8

מוסף עבדי hebräische behage DER JODISCHEN RUNDSCHAU Redaktion: Dr. S. Kal6ko ברוית-חנכה (קזירץ^דים) קו$!ן ןך' השגתי לי וגתת־חג ד׳דלקתי לי - יודעים 5!חם קוד, הם? גרות־קודש זעירים* תם׳ נרותץה' — סןכיוים ל,ם נם הוזשמוןאים רוחות־שלג סוערים/ אך תורות נוערים ־״ תל^ה5׳ רוחות רעים!!ש עוד שמן &ה?ועט — ןקער° נלי לו לאט׳ ןר תסשמונאים! י«קנ?יג$ן?5ל אפן׳ מ1יטב9נ לף שתפסיד את מממף?קזביל ך?ף משתספג0׳־ מלקי1ת'2 $ךו— 3זה יודח־‘2 כל אןם׳ ש?יג7ה(=ח??לו0 יתרו» נתנה ל1 ״ « 1 ן־אדלם׳ כנגד ן.ה׳ כדן שץלדו י5י־הו}נ?ה׳ מוד פסק ענג יוס־טוב• גזרה23 זיצאה 5!§י 2רב_עלתלסיךו׳ל3ל4,יךאה רבל^צא 5ץ זה של קלפים ב^ל גבולותיסם25* והנער׳ אשר לא ישסע אל דבךי־הג.זךה גיךהיב־ עז־לנפשד26 לגעת בקלפים׳ או לזכר ןהם׳ א1 לו גם להן הר 7ע לסם בלבד ~ אהת ןתו28 לעאת_על הספקל ולס&ג מליקיות•» (מתון• "סזי־אןם") ^לום־עליקם 1) klar; rein. 2) klein; winzig. 3) Gott. 4)!türmen. 5) fort! 6) brennen. ist beeter. 20) als daß du aufnehnien (Schläge bekommen) •oll st. 21) Hieb; Schlag. 22) zu ge stehen; cinvershuuiea •ein. 23) Verbot. 24) daß nicht. 25) Grenze. 2t?) wagen» •ich erdreisten. 2?) denken. 28) Gesetz. קלפים‘ m) ה^וק-הקופים הידה וזיסים זזהם הין מח^ה׳ הין מ^ה2׳ לא־עליני,׳ קז§ך?ה* 3י3!י־וזןזנכ1ז ולא קקזקןה סל,ימות־ההרף• קב^ה4 היא 3זיןינו הןהים "קדמונים6׳?י בחנ?ת הצןה על אןם הישראל?יק)חק׳ נאפילו תינוקות־של־בית־רבם6•" וקופים׳ אץ 3ןןתנו7׳ חלי^ה׳ לקופים ה^ש! ~ מדברים אנו פה בקלפים "ןוזוךןים"׳ לאלו שקוךאים נהקומותינו *קלסי־למד־ אלף"• ואף־אל־פי־בן אין זה פוןזת8 הער־?ם9 ולא־בלום• אין בין קלפים ה$ש ובין קלפים והחץים אלא שנוי־צורה בלבד• הצד מ?זןה שבןזם׳ שאלה ואלה לא לאו לעולם אלא גיד לעורר10 את!?ר־0לע ןאת וןאות־ה^מון״י השם ישהרנו!?ון שהגיעו ןהי־החנכה׳ נתנה(ד,?רןן)ךשות ל!$ר־?ךע של קלפים לש&ך את ממשל¬ תו _על התינוקות ילסבנץעם" לןצ1נו• ולא על התנוקות בלבד שפך את ממשל¬ תו, אלא גם.על רןם: אף הוא השתתף עם סלהיןיו במ^סק־הקלפים׳ ולא עוד׳ אלא ש?ל?שעו13 ווופצו הןה לנצס14 את הקסנים ו?!שףק ולןפות5ג בקל כספם - מעות10 של ףנכה׳ שקבלו מאת הוריהם וקרוביהם• דקלום י.ש לף ע.נג" ^דול מןה׳ שא^ה משחק?קלפים עם רנף והפסיד18 את?10?5I?שבילו? ה!י לענג ולכבוד ולשמףה גם!סי "סשב לף הן5ר הןה! 1) Spielkarten. 2) Epidemie. S) ausbrechcn. 4) Uebcr• lieferung. 5) uralte Zeiten. 6) etwa: Abc - Schätzen. 7) Absicht; gemeint. 8) verringern; vermindern. 9) Wert. 10) erwecken; erregen. 11) Geldsucht. 12) unterjochen; gelangen nehmen. 18) Heil; Hilfe. 14) besiegen, 15) ge* Winnen, 16) Geld. 17) Vergangen, 18) verlieren. 19) es איננה׳ ולייצא ולפא אין־שליים מן־הצרי׳ ואשלח8 זן 1* : *ז ••י r •י T את פל־האדם איש ברעהו• ועתה לא כימים הראשונים « TTT T נ-*ד ן * r - T ־ T אני לשארית® העם הזה ני־זרע השלום׳ הגפן ־ . T T ־־ V «־־ ־ T ־ft׳ תתן פו־יה׳ והארץ תתן את־יבולה10׳ והשמים יתנו טלם" והנחלתי את־שארית העם הזה אתכל״אלה• ־ 1 r! ״; •״• t t j ־ v v * והיה נאשר הייתם קללה בגו־מ נית־יהודה ובית¬; tt ־1• « «¥ /• ן' T T .״ 1 T " ישראל׳ כן א1שיע אתכם והייתם ברכה׳ אל־וויראו . . ז -י 1 i ד 1 «!r ז 1 — תחז?ןנה ידיכם י (.זנייה*׳ח׳׳ג-י*ג) ... אם רק נהפ1ץ, כי שם ישראל לא ימחה־! מעל פני־האדמה, כי אז עלינו לעשות רבר, אשר יהיה -•»־ז? r ד• •¥1 כמרכז לכל עמנו כלו, כלב בגוף, אשר ממנו ohr“ ך,רם בעורקי4' הגוף הלאומי וירון לו חיים. והדבר הזה הוא ישוב ארץ־ישראל. י f י ן r ־' מל י?,; ר גן־מזיןח <לי1ם-מ1ז6 הט*ו׳ *פ׳־ו וסלו! ושותה ואוכל משלו. אחרי הסעודה פותח הגדול שבחבורה בשיר: ’ יא הנכה, חנכיני / יפתח עמרם, יפתחו לי - * s* ץ 1 ־*2 •ן־ n •«« וכל המסובים" עונים אחריו במקהלה". אחר נך יוצאים הם פרקודי־־זוגות ובמחולות־מחנים*'. כט1ב לבם ביין, יסתדרו הילדים בגדוד ויתחילו ל10בב על פתהי־הבתים בשיר ורננה. הם מתדפקים8« על נל דלת, ובבתים שאין בהם גבר שיברך על הנרות, פותחות הנשים בשמחה את הדלת, והילדים מתפרצים לתון־הפית, מדליקים את הנרות ויוצאים ברקודים, איו שהם מתישבים מסביב להגוכיה"8 ועורכים משחקים שיונים. גם יהודי־ספרד נוהגים לחוג את החנוכה בריוב שמחה. ביהוד נפוץ81 המנהג לאסוף מתנות־אוכל בין בעלי־הנחים ולחלקם אחר־כך בין העניים. שמחה יתרה נודעת25 בין 3נ1ת ישראל - נוהגות הן להתפים8* אחת עם חברתה בלילות־הנופד, ולבקש סליחה זו מזו, ממש כמ1 שנוהגים לעשות אצלנו בערב יום־הנפורים. ««"י מ?1ו*ת?»ונים balle. 7) Feind; Bedränger. 8) otwa: loslassea; gegen• einander eufreizen. 0) Rest; UcberblcibsaK. 10) Ertrag, li) Tau. 12) ausgelöscht werden. 18) strömen. 14) Adern. gesetzt. 15) zusammen gefaltet. 16) Anwesende. 17) Chor. 18) Reigen-Tanz. 19) anklopfen. 20) Chanukkah-Leuchtcr, 21) verbreitet. 22) bekannt; populär. 23) um Entschul• digung bitten. ר״וכסלו תרצ״ח׳ גליון כג/שנהג 30 NOVEMBER 1937 / Nr. 95 בעריכת ד״ר ש• ק א ל קי תחזקןבד, ידיכם! (מהךונות־סוביא) •* כד, אמר ד: שבתי אל-ציון ושכנתי' בתוף ירושלים׳ ונקראה ירושלים: ,עיר־האמת• יהר־ד׳ צבאות-"הר־הקדש׳• כד, אמר ד׳ צבאות: עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות-ןרושלים• ואיש משענתי2 בידו מרב ימים! ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות ▼?; s r *T r t! — משחקים ברהביתיה כה אמר ד׳ צבאות: 1 ־ ו- ח ־ : « r r ־ « הנני מושיע8 את־עטי מארץ מזרח ומארץ מבוא־ השמש4• והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלים׳ והיו־ ־• T s r - -; *,* T :; י T •t T I . לי לעם, ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה• י ן ז 'ר- « : « v r ד• v v1 וזז &ה אמר ד׳ צבאות: תחזקנה ידיכם׳ השומעים « ־ | VI» T •'־י ן־ « ו¬ את הדברים האלה מפי הנביאים אשר ביום יסד6 v - ן v *1 * •* r t ו ו בית¬ך׳ צבאות׳ ההיכל® להבניות־ פי לפני הימים; T ׳ ־ J T ־ i * T ־־ T ההם שכר־האדם לא נהיה (־־היה) ושכר־הבהמה «-• ן־ זזז •ןז tt; ־ןז חנכה בין יהודי־תימן, וספרד בתימן חוגגים את חג־האורים(=זזג־החנוכה) ברוב פאר2, ביהוד נכרת8 שמהה זו בין הילדים והנוער. הגדולים יוצאים ידי־חוגתם4 בקריאת .מגילת־ אנטיוכם" (נתחברה8 פמאתים שנה אחרי התימת־ התלמוד»), המפורסמת בעדות־המזרח פמגילת־אסתר בפורים. לא־כן הילדים. עם הדלקת נר ראשון, מתקבצים' הם הבורות־ הבורות ומתיעצים® על הבתים, בהם יערכו את המסיביות8 לחנוכת. מנעיור יום מכינים הילדים גזר0' ו״לסיס" (תירס קלוי"), שהוא מאכל מסורתי8' בחנוכה, כלביבות בין העדות האשכנזיות, ובקבוק .יין*, העשוי מי־סוכר8■ ומעט אודם. כל ילד מביא את .מטעמיו" אלד, למקום המיועד" מראש. מתאספים הם במסדריון־הפית, מק1ם דולקים נרות־ החנופה, ויושבים על האדמה, כשרגליהם מופשלות®1 לאחוריהם, ואז מתחילה ה״סעודר," החגיגית. כל ילד פ1רש לפניו מטפחת, מעמיד עליה את ה״ייף 1} ruhen; wohnen. 2) Stützstab; Stack- 3) helfen. 4) Son• nenuntergang (Westen). 5) gegründet werden. 0) Tempel« 1) Jemen. 2) Pracht. 8) merkbar. 4) ihrer Pflicht ga« Bügen. 5) verfaßt werden. 6) Abschluß; Abfassung de• Talmuds. 7) •ich versammeln. 8) sich beraten. 9) Zu« ■ammenkunft.!0) Möhr«. 11) gerösteter Mais. 12) txadltionell. 13) gezuckertes Wasser. 14) bestimmt; fest« Judith er VI. Jeremia Der klassische Prophetismus. Die zwei Jahrhunäerte, die auf das Zeitalter von Elijahu folgten, standen im Zeichen des Aufstiegs und der Ausbreitung der assyrischen und — später — der babylonischen Weitmacht. Damit war das Schicksal der beiden kleinen jüdischen Reiche besiegelt: sie gingen nacheinander infolge ummterbroche- 11 er äußerer und innerer Kampfe unter (Samaria 722; Juda 586). Aber gerade diese Epoche polttischer Agonie war die Zeit des k I a s s i - sehen P r o p 11 e - tismus. In klarer Erkenntnis der inneren Mißstände und der von außen drohenden Gefahr kündeten die großen Propheten (Amos und Hosea in Nordisrael, Jesaja und Micha, Zefania und Jeremia in Juda) das nahende Gottesgericht an und bekämpften die Auswüchse der städtisch ־ heidnischen Kultur und die Veräußerliclnuig des Tein- Del- und Opferdienstes, uer Selbst!!crrlichkeit eines offiziell-patriotischen Optimismus stellten sie den Gedanken einer höheren geistig-religiösen Aufgabe des jiidisehen Volkes entgegen und gaben reinsten Ausdruck den in der mosaischen Tradition wurzelnden Ideen von der Strafgerechtigkeit Gottes als Lenkers der Völkergeschicke, von der wahren Frömmigkeit, von der Aiiserwahlmig des ״Restes Israels'* und von der messianischcn Zukunft der Menschheit am ״Ende der Tage“. Jeremias Leben. Seinen Gipfelpunkt erreichte das vorexilische Prophetentum in Jeremia (Jirmijahu), Sohn des Priesters Chälkija, aus Anatot (bei Jerusalem). Er lebte in der tragischsten Zeit des judäischen Reiches und war seihst Zeuge des Unheils, das er dem Vaterlande verkündet hatte. Um 650 geboren, erlebte Jeremia 626 — kurze Zeit nach der unter König Jostia vollzogenen Kultieforffl im prophetisch-mosaischen Geiste (620) —• seine Berufung durch göttliche Offenbarung. N3ch dem Tode dieses Königs erklärte er den patriotischkriegerischen ״falschen Propheten“ und dem opportunistischen Hohepriestertum öffentlich den Kämpf. Jeremia forderte eine friedliche Verständigungspolitik gegenüber dem ncubabvlonisehen Reich und zog sich dadurch Fiohn, Haß und Verfolgungen zu; er wurde während der Belagerung Jerusalems des Hochverrats beschuldigt und in eine Schlammgrube geworfen. Nach der Zerstörung der Stadt durch Nebukadnezar und der Ermordung des vom babylonischen König eingesetzten jüdisehen Oberhauptes Gedalja mußten Jeremia und sein treuer Jünger Baruch, Sohn Nerijas, gegen ihren Wilie-n zusammen mit anderen jüdischen Auswanderern nach Aegypten ziehen. Dort setzte der greise Prophet sein Amt als Mahner, Zeuge und Künder des Wortes Gottes unter seinen Schicksalsgenossen bis zu seinem Tode fort. Persönlichkeit. Die Gmndzüge im Wesen Jeremias, die ihn für die späteren Generationen zum Vorbild jüdischer Frömmigkeit und G 1 a u b e 11 s m a r t y r i 11 m s machten, sind: eine unerschöpfliche Kraft des Duldens, die alle Gefahren des Lebens mißachtet; ein Durclidrungensdn von der Unbedingtheit seiner Berufung, verbunden _ mit dem Bewußtsein der eigenen menschlichen Schwäche; ein weises Herz, das alle Empfindungen der Liebe, des Mitleids, der Hoffnung und des Glaubens in den Dienst des göttlichen Willens stellt, und das die Gefühle der Erbitterung, der Verzweiflung und des Hasses durch Demut zu überwinden, weiß. Jeremia war kein stürmisch-kämpferischer Tatmensch wie Elijahu, sondern ein Mann, der mit sich selbst schmerzlich ringt und dein das Gotteswort ein verzehrendes, ״in seinen Knochen eingeschlossenes Feuer“, ist. Prophet und Dichter. Kein anderer läßt uns so tief in das Wesen der Prophetie hineinblicken wie Jeremia; bei keinem anderen treten das subjektiv persönliche Moment der Inspiration und die Innerlichkeit des religiösen Empfindens so stark zutage. Seine prophetische Rede wirkt nicht so sehr durch die Schönheit ihrer Sprache, wie durch die Plastik ihrer Bilder und ihre schlichte Form, in der ein tiefes seelisches Leben zum Ausdruck kommt. In seiner Dichtung herrschen elegische Motive vor und die Klagereden des Propheten gehören zu den ergreifendsten Stellen der Bibel (die Uebcrhefcrung schrieb ihm auch die Echa- Klagelieder über die Zerstörung Jerusalems zu). Literatur. Ueberdie Prophetie: Zur Einführung sind —־ außer den großen Gescluchtswerken und den sogenannten ״Einleitungen in das Alte Testament“ die Dar- Stellungen von P. Stosch (1910), W. Caspari (1914), C. H. Cornill (1920»), Hölscher (1914), E. Sellin (1912), B. Duhm (1916), E. Auerbach (1920) zu benutzen. Ueber die Ethik der Propheten siehe Achad Haam: ״Prophet und Priester“ (in: ״Am Scheidewege“, Bd. I; vgl. auch seinen Aufsatz über Mose); Hermann Cohen (systematisch-philosophische Beleuchtung): ״Ethik des reinen Willens“, (1902*), ״Religion der Vernunft“ (19292), ״Jüdische Schriften“ (1924): M. Wiener: ״Die Anschauungen der Propheten von der Sittlichkeit“ (1909) und ״Religion der Propheten“ (1912). — Von den Untersudnmgcn über das Wesen der prophetischen Offenbarung ist insbesondere die von Abr. Hcschel (Die Prophetie, 1936) hervorzuheben. — Persönlichkeit und Leben Jeremias: Hauptquelle — das nach dem Propheten selbst genannte Buch der Bibel (Kommentare von Graf, Postschlüsse nach Uebersee Vom 30. November bis 8. Dezember (ohne Gewähr) Die angegebenen Zeiten sind die Abgangs2cit.cn der Ziigebzw. Flugzeuge aus Berlin. Die Sendungen müssen in Berlin so rechtzeitig aufgegeben werden, daß sie 1—Ui Stunden vor Abgang bei der zaständigen Bahnhofspostanstalt (Flugpost beim Po-tasnt SW 11) vorliegen, oder unmittelbar zu den angegebenen Zügen oder Flugzeugen gebracht ■werden. Anschluß im Reich entweder bei Durchgang der Züge bzw. Flugzeuge oder durch Sendung nach Berlin oder direkt an die Zaviachenslationen. Bei der Aufschrift empfiehlt sich die Anbringung von leitvermerken. Palästina: 30. Anh, Bhf. 21.58 nach Nürnberg; Anh. Bhf, 22.12 nach Frankfurt-•Main; 2. Briiulid (״Galilca“); 6. Haifa. — I. Anh. Bhf. 21.58 nach Nürnberg via Belgrad—Istanbul!— Aleppo; 7. Haifa. — 2. Anh. Bhf. 21.58 nach Nürnberg; Anh, Bhf. 22.12 nach Frankfurt-Main: 4. Brindisi (״Oonte Verdi“‘); 7. Haifa. — 3. Anh. Bhf. 21.58 nach Nürnberg via Belgrad—Istaahui—Aleppo; 8. Haifa. — 5. Anh. Bhf. 21.29 nach Leipzig via Belgrad—Istanbul—Aleppo; 10. Haifa. — 7. Anh. Bhf. 21.58 nach Nürnberg■; Anh. Bhf. 22.12 nach Frankfurt-Main; 9. Brindisi (״Gerusaleninie'•); 13. llaila. — 8. Anh. Bhf. 21.58 nach Nürnberg via Belgrad—Istanbul—Aleppo; 14. Haifa. Luftpost: Jeden Dienstag, Donnerstag, Sonnabend: Flug 8,30 nach Rom, 11.25 München, an Palästina nach 2 Tagen (Linie Amsterdam —Bai״’ ii1 ,־!•׳ Neapel). Jeden Sonntag; Flug 8.30 nach Rom, 11.25 München, an Palästina nach 2 Tagen (Linie London—Singapore I über Brindisi). Vereinigte Staaten von Nordamerika: 1. Chbg. II. 20 nach Hannover; 2. Le Havre (״Washington“); 9. New York. — 2. Chbg. 11.20 nach Hannover; 3. Cherbourg (,,Hansa*‘); 10. New York. — 8. Chbg. 11,20 nach Hannover; 9. Cherbourg (״Europa“); 14. New York. Südamerika: 2. Chbg. 23.58 nach Hannover; 4. Boulogne (״Ilighl. Prir.i-css“); 20. Rio; 24. Buenos Aires. — 3. Lehrt. Bhf. 8.30 nach Kiel; 3. Hamburg (״Monte Rosa“); 27. Buenos Aires (nicht nach Brasilien). Luftpost: 1. Postschi. SW 11, 21.00; 2. 5.00 Frankfurt-Main; 4. Rio; 5. Buenos Aires (Deutsche Luftpost). —• 4. Postschi. SW 11, 9.30; 14.55 Köln; 7. Rio; 8. Buenos Aires (nicht nach Bolivien, französische Luftpost). — 8. PosUclil. SW 11, 21.00; 9. 5-00 Frankfurt-Main; 11. Rio; 12. Buenos Aires (Dtsch. Lftp.). Südafrika: 2, Anh. Bhf. 22.12 nach Frankfurt-Main; 4. Marscifie (,,G. Ccsarc“); 19. Kapstadt. — 7. Friedrichstraße 13.58 nach Hannover; 8. Southampton (״Windhuk“); 23. Kapstadt Luftpost: Jeden Dienstag und Sonnabend: Flug 8.30 nach Rom, 11,25 München, an Kapstadt nach 7 Tagen (Linie London—Kap- Stadt über Brindisi). Keil, Cheyne, Cornill, v. Orelli, Giesebreclit, Duhm, Volz). Monographien: von Moritz Lazarus (1894), W. Erbt (1902), H. Rießier (1914), E. Auerbach (Die Prophetie, 1920), H. W. Hertzberg (Prophet und Gott, 1923), P. Volz (1928). — Die Gestalt des Propheten wurde dichterisch behandelt von Stefan Zweig (Tragödie ״lercinias“, 1918) und Franz Werfel (Roman: ״Höret die Stimme“, Wien 1937). Hinzu kommt ein soeben in Wien erschienenes Jeremia-Buch von ). Kastein. Dr. J. H. Projessor Glicenstein: Jeremia Folo; J. Abraham I’ 1? ,»(i