Jüdische Rundschau · 1937-09-24 · Heft 76-77 (24.9.1937) · page 16

hebräische behage DER JÜDISCHEN RUNDSCHAU Redaktion: Dr. S. Kalöko י״ט תשרי תרצ׳־ח׳ גליון י׳־טשנה ג 24. SEPT. 1937 I Nr. 76/77 נןוינת ד״ר ש• קאלקל מוסף עברי מודה־העבר (ליום־מותו של אברהם לא») 1י1ם-פ*יד «ל» מבעים ןוח ל16ת! מל הס1םר הגד1ל׳ י1«דז 1 של הריפאן העכיי הוזדש אברהם 8 א 8« (יוקם'ח—מרכ״ח)• א» מביאיס בזח קסע' ק!זן מיבריו של ה8ר1פ• י• ק^זנר על מאבז• (?ין גם ה-מו:ף העברי"׳ גלירן א׳. שנח א') ... דורות עברו מיום שמת א■ מאפו. ועד הי1ם ■יו ׳ ׳״ •* ״ : ־ הזה אין אף אחד בתוכנו׳ שיחיד,8 את העבר המזהיר» י - * ־. t י ” v ז V ׳1 זז• - - ו שלנו ויברא אותו בריאה8 חדשה כמאפו. עד היום זוז!• n :-ז ן* 1 T!- אין אף אחד׳ שדמיונו" יהא עשיר ומגייודלעוףי׳ כזה של מאפו. ראשון ואחד היה למחין־העבר וראשון היה למתאריי־ההור,. כמעט בל הנפשות!• י זז •:«!״•׳ ־ v •:־• ד *1« שברא מאפו בספריו נעשו נכסי־צאן־בדזל" של ד T V ־ ■ נ?T ־:- ן * - ז 1!• הספרות היפה בלשוננו .. ולא רק בתכן׳ אלא גם בלשון• הוא היה אבי־הסגנוף1 המקראי הטהור שבטהורים׳ אבל הוא גם היה הראשון שהשתמש בלשון־חכמים1׳׳ - ובזה עבר לא רק את בני־דורו׳ אלא גם את בני הדור הבא אחריו... אבל יותר מזה עשה מאפו• הוא לא רק נתק® אותנו מעל החיים הישנים והוציאנו מן הגטו הרוחני — הוא גם נטע בתוכנו גאוף* לאמי ורוח עברי נכ1ן. ואת אחבת־צ־ץ ואת חבת־ ההרות» המדיינית והרו¬ חנית נתן בלבנו. ובעבות1ת5,־אהבה קשר אותנו אל הארץ׳ שבה ק־כירית כל תקותינו. כי החיה איותה ואת מלכיה׳ ושריה ונביאיה בדמיונו׳ כפיו שחןה אותה התנ״ך ברוחנו... ושבח»1 גדול מה אין לכצא ואין לבקש . .. דר" י01ף יןלרזןף העושה עבדה אחת קונה לו קטג1ר" אחד'. וא1ת1 הקטגור שנביא עץ(על-ייר לשון־הרע הוא הוא שספר לי 1את ♦ ♦ י היב ש. י.,,ין 1) Schöpfer. 2) Abschnitt. 3) lebendig machen. 4) glftn- 2end. &) Geschöpf. 6) Piiaittasie, I) ,,hochfliegemf“, reich. 8) Schildere!־; Darsteller. Q) eiserner BeaUind* teil. 10) Stil, li) gemeint,: naehlnhUschcr Stil. 12) ent* reißen, 115) StoU, 14) Freiheit. 15) Seil; Strick. 16) Lob, düng fßhren“,!8) Verteidiger (fttrsprechender Engel). 19) Ankläger“ (belastender Engel). JlfliD של לשוין״הרע1(מםפורי־החקידים) בימי ה״צדיק" רבי גישן קיטיבר׳ גיסו של הבעשיט (=«על-שס-טינ־) היה גר בעירו׳ ברודי׳ אחד־ הגאונים t T T!• (• * ־ ־; י המפרסמים8׳ מראשוני ד,"מתנגדים*׳ לכת־התסידים הצעירה׳ ורבי חיים צנזר שמ1• פעם אחת ירדו גשמים בלילה הראשון של חג־הספות. הצטער5 הגא1ן ר׳ תיים על מצות־סכה שלא יוכל לקימה כהלכה». נכנם <-ב»> אן־ם אחד וספר לו׳ חיים׳ שבסבתו של ר׳ גרשון קיטיבר אינם יורדים גשמים• שלח ר׳ חיים את בנו לראות אם אמת הדבר. הלן בנו׳ ולאחר ש^ה קלה חזר וספר׳ שאמנם אמת נכ:־ף הדבר: ר׳ גרשן יושב בסבתו ואף טפה של גשמים אץ שם. ר׳ חיים לא נתפעל8 בכל־זאת׳ אלא ישב עט בנ1 ושוחחו(■־וביי) מתון־התול" על ה״נסים והנפלאות" המשגים»1 והדמיונות השונים׳ שר׳ ורשן זוזבריו ה״צריקים* עושים׳ שאינם לפי רוח־התורה... למחרת־ הבקר נפגשו ר׳ חיים יד׳ גרשן׳ כשחש הולכים אל המקוה" לפני נטילת־הלולב2'. אמר לו : v ־•;ז •«••וי־י־ t ש¬ ר׳ גרשן לך׳ חיים: -רבי׳ וכי מתרפ< לישב (־ל*כת) בסכה ולדבר :♦ t - *׳ r v v r ו¬¬¬ לשון־הר ע? תמה ך׳ חיים מאד והשיב («-ענהו: -ומהיכן4' יודע לאת׳ מרז הלא ויק אני ובני בלבד ישבנו בשעת־ מעשה ־׳ בסבת׳ ושום איש זולתנו6׳ לא שמע את שיחתנו... מן ד,צרך לא מר שמלאך מן השמים ספר לו לאת׳ ואם כך כיצד איו) לד, אפשר שמלאך יוליך רכיל יי ויספר לשון־הרע... אמר א ךבי גרשן: הרי אמרו חכמינו ז״ל: "כל העושר, מצוד, אחת קונה לר פרקליט»1 אהד׳ רכל I t ■ןז ־ - י V * ־־ ל * ד T T 1) ßble Nachrede. 2) Rabbi Jisrncl Baal * Sehern T0\v (,,Beseht" genannt) war der Begründer des Chassidis« mu*. 3) berühmt. 4) ,,Gegner“ (des Chassidismus), 5) »ich ärgern. 6) vorschriftsmäßig; nach der Vorschrift. 7) wahr. 8) beeinflußt werden; »ich begeistern. 9) Spott; Ironie. 10) sonderbare. 11) rituelles Bad. 12) ,,Nehmen den Lütow“, gemeint: den Segensspruch über den Lulaw und Ethrog zu sprechen. 13) erlaubt 14) woher. 15) wfth* remide*»en. IQ) außer uns. 17) verleumden; Vertcum• &ה גבול לנדוידי... ג * : t סה גבול* לנדודי• פה ברית תכרתין "לאת ארצי לי ואין דרך עודו" וצו* אל־חי בלב יחרת4: •« r. - •* “» חך* שרש 6ה, פליט» ארצ1ת*נ1ד! מ?ןרב1וד1־מיםי הבאתי שללי«; מעט גער׳ אובד בטרם למן. ועוד, ארצי׳ שי* לך:?ןדוי כל גורלי10" כי ביתי 6ה ואחיה כאן. - I * |י T י מ• ז* וול6ץםקי והל הילדים ענו : ״אך J3P!״ לאחד שבא־צח׳2 קהילת־ירושלים ברך את הילדים" קרא אחד המורים מתוך "מגילת־דגל-ירושלים" את ההחלטה לזכות92 בדגל־ירושלים לשנת תרצ״ו את בית־הססד בחדרה• כל גושאי־ר,דגלים הסתדרו בשתי״שורות ומתחת לדגלים עבדו באי־צח ביד,"ס בחדרה׳ לבושים לבן׳ והתיצבו(-*«יי) בצד אחד של הבמה. או נאם53 ר׳ דוד ילין לפני התלמידים על ערך עבודתם למען הקד,ק* ל. לאחר לה העביר אוסישקין את הדגל מתלמידי ראשון־ לציון (שלכו בדגל בשנת תרצ״ה) לתלמידי־חדדה• נשמעו קריאות: "יישר צחכםו״י; וילדי חדרה ענו: "לא לנו׳ לא לנו׳ פי אם לקרן־הקימת. חלק ונתחזק!" וכל התלמידים קראו בקול חלק: "ח!ק ונתחזק ג לשנה והבאת?ירושלים מ?ינוזיר.1" ן*'י -מנ^דמי' ינר*'ז הנה ארבעת המינים האלה מה שונים הם זד, מזה: האתרוג - יש בל טעם ויש בו ריח• התמר5* - יש בו טעם ואין בו ריח׳ ההדס"8-יש בו ריח ואין בו טעם. וערבה7׳־-אין בה טעם ואין בה ויח• ואף־על־ פי־כך־-כולם אחים ד,מה... (.ויקדא-רגה• פרקל•) 1) Grenze. 2) geschlossen werden. 3) Befehl. 4) •in* graviert werden. 5) •chlagc! (Wurzel). 6) Flüchtling. 7) blutkriege. 0) Beute, hier etwa: Best. B) Geschenk. 10) Schicksal; Lo», 20) Magd. 21) Vertreter. 22) verleihen. 28) sprechen; referieren. 24) wohlauf! danke! 25) Dattelpalme. 28) Myrte. 27) Pappelweide. 28) und dennoch. "חג־מתזי־הדגל" בירושלים ׳־ ־ - ו - t * v v ־* " פדי לקשר את תלמידי־בתי־הספר לפעולה למען גאולת־הארץ, נוצר* בא״י בתרצ״ה חג חדש לנוער- "חג־מתן־הדגל". בחול־המועד סופות עולים ירו־ שלימה תלמידי בתי״הספד מפל קצות־הארץ*׳ ובית' הספר אשר הצטץ ביותר בעבודתו למען הקרן־ ד,קימת־ לישראל — הוא הלוכד,* בדגל המיוחד לשנה תמימה. ככה ע1בר הדגל שנד,־שנד, מבית־ ססד לבית״ספר ומישוב לישוב• בתדצ״ה זכה בדגל בית־הסשר בראש1ךלצי1ן׳ בתרצ״ו - בית-הספר בחדרה* ובתרצ״ז הגימנסיה "הרצליה" בתל־אביב. וזהו דבר״הטכס* של "חג מתן הדגל", פסי שד,וחג בשנת תרצ״ו. מבע1ד־נ1קרז התאספו הילדים והילדות שהגיעו לירושלים מכל קצות־הארץ בחצר־ הלשכה״הראשית» של הקרן־הקימת־לישראל בשכו* נת9־רחביה• על הסביבה המקושטת,» ענפי־תמרים", דגלום וסרטי12 תפלת־לבן חפסד,18 רוח־חג• באמצע־ החצר הוקמה במה*1 ועליה סוכה מקושטת• התלמידים לעריהם ולכפריתם צעדו לקול צלילי־התזמורת16. כל ני״ס על־דגלו׳ ומסביב-תלמידים נושאי ב«ות־ תמרים. לאחר נגינת "תחזקנה" נערכה קבלת־פנים»1 ל״דגל־ירושלים". המנצח” על הטכס קרא לילדים ״שלום״״ ואלה ענו בקול: "קיללם׳ על ,ירו^ללם הוינוןד,:" על גג־בנין הקהק״ל נראו חמש ילדות׳ לבושות־ לבן׳ ופתחו נשירה: "עלמדלת ל׳יו רגלינו בקזעךיך׳ ןרוקלים:" וכל הילדים מחאו־כף"׳ רקדו בקצבי■ וענו: "עלןודלת ליו רגלינו בקערלך׳ ירוקילןם׳ "ןרוקןל:ם הבנרה?עיר שחברה־לה ין/דו!" אז עלה אחד־התלמידים על הנמה וקרא בפרשת־ הסוכות: "יקלקזןז ןל?ך׳ א5זד׳ ו?ןך ועלדך חןן־לך80••• ״ק^עת זימים ר,חג ולייל אך קמסי* 1) Verleihung; Uebergabe, 2) geschalten; eingelOhrt wer* den. 8) Enden des Landes. 4) gewinnen. 5) Chede• rah. 6) Zeremonie. 7) noch am Morgen. 8) HauptbQro. 8) Siedlung; Viertel. 10) geschmflckt, 11) Palmcnzweig«, 12) Band; Transparent. 13) schweben; ruhen. 14) Bahne* 15) Kapelle; Orchester. 16) Empfang. 17) Dirigent; Leiter. 18) applaudieren; Händeklatschen.!9) Takt. Ein Palästina - Roman Alice Landsberg: Neue Stadt bei Tel Aviv. — Joachim Goldstein Verlag, Berlin l')S7. Z11 den in letzter Zeit erschienenen Palästina-Romanen gesellt sieh der Roman ״Neue Stadt bei lei Aviv“ liin/ti. Man muß — nicht 7״m ersten Male — mit Bedauern feststellen, daß mit Palästina aut literarischem Gebiet Mißbrauch getrieben wird. Dieser Roman ist besonders be/eiclinend für diesen Zustand und verdient darum eine scharfe Ablehnung. Seine Sprache e! innen nur /u luufiff an schlechtesten Hintertreppenst.il: ״Sein Blick begegnet dem der schöllen Frau und .alle herbe Abuenunn einer Enttäuschten lag in diesen dunklen Sternen." So;rein es in ähnlichem Stil durch das ganze Buch. Man hat um so mehr den Wunsch, daß bald einmal ein jüdischer Zeitroman geschrieben würde, der Niveau in borin und Inhalt besitzt, tim so Lxjsser, wenn er die Atmosphäre Palästinas einztdangen versteht. Ch. F. Judäus: Eine unbekannte Welf. Erzählungen ans dem jüdin'iH-ii b'amiiiciileben, Baud I. 2. Auflage. — Verlag des lsia׳. iit und lkrmon. (i.tn.b.ll, Frankfurt a. M. 1037. l)iv-e Er/iililunpen zaubern uns eine versunkene oder vcr.-iiiktiid׳ . W elt wieder vor Augen, die Welt des orthodoxpal! 1.1 in Italischen Judentums, die ,,gute alte Zeit'׳, in der es aber auch genug vier Sorgen und Spannungen gal). Ihren Stil konnte man beinahe altväterlich“ bezeichnen mit seiner langatmigen Breite und Genauigkeit. Wenn sie literarisch besser geschrieben waren, so würde man die Geschichten mit größerem Interesse kwen. itn Mittelpunkt steht das Thema der Erhaltung der Orthodoxie in ihren verschiedenen Lebens- Sphären, wobei der konservative Standpunkt des Autors hervortriti. —chs. Ozar Haagada, Das jüdische Jahr. Von Rabb. NE Feuerwerger, — Frankfurt a. M. 5697, Selbstverlag des Verfasse!־*. Es besteht ein unverkennbares Bedürfnis nach guter Aggndatiiiteratur, da es an Werken fehlt, in welchen die unübersehbare Fülle des Gedankenguts der aggadisehen Quellen zu einer geschlossenen Einheit zusammengefaßt wird. Der Verfasser arbeitet an einem derartig umfassenden Werk, welches die gesamte Aggadahliteratur in einem einheitlichen System darbieten soll. Das jetzt erschienene Buch ist der in sich völlig abgeschlossene erste Band dieses Oesamtwerks. Er enthält Betrachtungen über Gott, Mensch, Volk und Land und knüpft fortlaufend an die Thora-Vorlesungen der Woiiienabsehuitte an. Angefügt sind Betrachtungen für besondere Sebabbatc, Lest- und Feiertage. Der den aggadiseben Quellen entnommene Stoff ist selbständig durchdacht und in künstlerischer und prägnanter Form in flüssigem Hebräisch!liedergdegt. 1 iervor/uheben ist die wertvolle Einleitung. Beigegeben ist ein sehr sorgfältiges Begriffsregister, durch welches die Auffindung bestimmter Gedankengänge sehr erleichtert wird. Ein weiteres Register gibt Hinweise auf die für bestimmte Anlässe geeigneten Partien. Dr. B. Chief Rabbi Dr. J. H. Hertz. Marrlage, Divorce and fite Position of Woman in Judaism. London 1036. Als Vorwort zur englischen Uebersctzung des Babylonischen Talmud schreibt Dr. Hertz auf 16 Seiten über die Auffassung der Ehe, der Scheidung und über die Stellung der Frau im Judentum. Von besonderem Werte sind die Vergleiche mit der Ehescheidung im Neuen Testament und in England bzw. der jüdischen Modernisten. Jeder wird diese Skizze mit Freude und Nutzen lesen. Dr. A. P. Hchräisdic Aussprathe Dr. Moses Sister: Probleme der Aussprache des Hebräischen. — Verlag Siegfried Scholem, Berlin 1937. Der Verfasser ordnet in diesem, nun im Druck erschieneuen Vortrag die aktuellen Schwierigkeiten der hebräischen Aussprache in den Rahmen der Sprachgeschichte ein und untersucht ihre Rolle für die Weiterentwicklung des Hebräischen. Problematisch ist zunächst die reine Kcmsonantenschrift. Sie is1 ein Hindernis für die rasche Popularisierung der Sprache; so stehen wir vor einer allmählichen, oft fragwürdigen Acnderung der Orthographie. Problematisch ist gelegentlich auch die nach der traditio- :!eilen Grammatik korrekte Wertform geworden. Es bildet Alle Ihre Bücher belle(tisiisdic und tathwissemdiattlidte iedet Art von der Buchhandlung am Zoo Fritz Ring Charlottenburg, Joaehlmsthaler StraOc 43-44 Mitglied der jüdischen Gemeinde Telefon 91 65 06 Zusendung nach allen Stadtteilen sich ein unter Einfluß des Jiddischen und selbständiger Analogiebildungeu gewisser Gegensatz zwischen Ueberlieferung und lebendiger Sprache. Problematisch vor allem wurde aber die Aussprache der einzelnen Laute und die Betonung. Denn eine Mustcrausspräche, eine ״Bühnensprache‘' besitzt das Hebräische nicht und besaß sie auch nie. Es lebt vielmehr in neun Dialekten und zahlreichen Unterdialekten, die sich in Vokalen, Konsonanter, und Betonung erheblich voneinander unterscheiden. ln Palästina selbst wird kein besonderer Dialekt gesprechen. Jeder spricht die Laute, bis aufs Taw, Cholein und Kaniez Gadol. wie er sie im Herkunftsland zu sprechen gewohnt war. Die Betonung ist eine sefardisch-asehkenasisclie. In der Küukrspraehe zeigen sich einige Ansätze für künftige L,׳u1ta1ukru11geu. Daher ״gibt cs vorläufig keine bestimmte Norm für die■ Aussprache des Hebräischen“. Dem Versuch, sich eng an der Aussprache des Arabischen zu orientieren (Lingunphon-Plaiten!), hält der Verfasser mit Recht entgegen, daß zwar das Arabische ein ähnliches Alphabet wie das Hebräische bat, daß aber aus Gleichheit von Zeichen keineswegs eine ursprüngliche Gleichheit von Lauten zu folgern sei, 11ml daß man nicht die legitime, durch reale Kräfte der Sprache bedingte tausendjährige Entwicklung der Dialekte als Fehler oder Entartung abtun könne. Auch die Geschichte der Aussprache und der Dialekte, wie sie der Verfasser aus Bemerkungen des Talmud, aus den Vokalisationssystemen der Masoreten, den hebräischen Grammatikern des Mittelalters sowie aus Philo und den griechischen und lateinischen Transkriptionen zu rekonstruieren versucht, zeigt mannigfache, dialcktmäßige, durchaus eigene Wege gehende Entwicklungen, die noch genauerer Erforschung bedürfen. Datier bleibt nur übrig, auf der natürlichen Grünetläge des Dialektes ״geduldig zu bauen, wie cs auch in Palästina geschieht“. Dr. G.O. Disraeli und Gladstone R. W. Seton-Watson: ״Disraeli, Gladstone and the Eastern Question“. — Verlag Macnüllan & Co., London. In einem hervorragenden und umfassenden Geschichtswerke untersucht der bekannte englische Historiker, gestiifz.t auf zahlreiche bisher imbekauiite Quellen, die englische Politik nach 1873, vor allem in ihrer östlichen Orientierung. Nach dem Krinikriege waren bekanntlich Bulgarien! Rtimänien, Serbien, die Türkei und zahlreiche andere Balkanländer nicht mehr zur Ruhe gekommen, und immer neue Aufstände erschütterten das Gleichgewicht der euronäischen Politik. Der leitende englische Staatsmann war Disraeli, sein großer Gegenspieler G I a d s f 0 11 e. In vorbildlicher Objektivität untersucht Seion-Watsoti die Auffassungen dieser beiden Männer und kommt zu dem Ergebnis, daß Disraeli ״die Tradition Palmcrstons in der östlichen Frage übernommen und aufrcchtcrhalten hat und — wie der altere Staatsmann — gründlich die aut der Balkanhalhinsel wirkenden Kräfte mißverstand, außer daß die Türken ihm in dem großen Spiel gegen Rußland eine bloße Schachfigur waren“. Gladstone hat hingegen nach der Ansicht des Autors die wirklichen Notwendigkeiten der damaligen Politik erkaiint. Der Verfasser fügt hinzu, daß der Ruhm Disraelis auf anderem Gebiete, insbesondere der ImperialpoHtik, feststehe. Zu dem Charakterbild Disraelis liefert dieses Werk viele wertvolle Aufschlüsse, die gerade von jüdischem Standpunkt aus von besonderem Interesse sind. N. Talmmlisdie Ilechtsgutachten Der früher in Krakau, jetzt in Frankfurt a. M. lebende Rabbiner Menachem Mendel Kirschbaum hat unter dem Titel מנחם משיב (nach Klagel. 1, 16) den ersten Teil seiner gesammelten Rechtsgutachten herausgegeben. Die in den Jahren 1912—1930 abgefaßten Rcsponsen, etwa 60 an Zahl, sind zweifacher Art: Teils sind es halachische Gutachten, Antworten auf Anfragen, die an den Autor, sei es von namentlich angeführten Rabbinern, sei es von ungenannten Personen, gerichtet wurden, teils aber Briefe, die an bekannte rabbmische Autoritäten gerichtet sind, und Bemerklingen und Glossen zu derer! Werken enthalten. Die Outachten sind naturgemäß nur dem talmudisch-rabbinisch Oeschulten verständlich; dem Laien sei die Anzeige des Buches eine Erinnerung an die Lebendigkeit und Aktualität der Halachah, die alles andere als ein fertiges, unveränderliches Gebilde ist. Auch die Rcsponsen behandeln manch gegenwärtiges Problem, z. B. das Gutachten Nr. 20 (vom m Tjjar 1912) Fragen des Schcmittajahrs in den Kolonien Erez Israels. Das Ist unser Weg. Junge Juden schildern Umschichtung und Hachscharah. Herausgegeben von Rudolf Melitz. — Joachim Goldstein Verlag. Berlin 1937. In dieser Broschüre schildern Jugendliche ihr Leben während der Hachscharah und auf dem Wege der Umschichtung. Wir finden Berichte aus den verschiedenen Umschichtungszentren, zum Teil sehr nett illustriert, Pläne für die Zukunft, Schilderungen der einzelnen Arbeitszweige in Land- Wirtschaft und Seefahrt, Berichte von der Umschichtung und den besonderen Problemen der Mädchen u. s. f. Nicht nur die berufliche Seite kommt zur Geltung, sondern auch die Probleme der Gemeinschaft und der menschlichen Neugestaltung, die mit der Hachscharah verbunden sind. Der Vorzug des Heftes ist die Ursprünglichkeit, die in diesen Berichte■! jugendlicher Menschen zum Ausdruck kommt.