Jüdische Volksstimme · 1913-03-20 · Heft 12 (20.3.1913) · page 16

5 ה ם צ פ ר נוסד 12 .־אד.דדה נ״ה־ן ב־ דא*. בב־ל. בבתה ניחא הבל ונדב מפד מה ב;• המן מ־־בים בל בך וספד מה אינם =:• בד קיימא, לפי שאינם בד אבות הייש. ולפי שההרים במלתייהו ט־ידי, הלבך אץ מן הכמוש להדליק כ־ ולהא-. ם*" ה. שאלו את ה־ב של פו־יש: היוצאיש נשב־ •ד* הובת שרדה בדת בפרים? והשיב: לאו. מנאהד מיל׳? מדברדב ולא יבלו לשדדה מיש ממ־ה. בי מ־יש הם, אדו מיש שהש מ־יש? הו• א,ימ־ זה שבי. ושדד כששבת פו־יש, אותו היוש פו־יש היה, ולא יבלו בדי לשתות שב־. משוש שאין •וצאיש בו ידי הובת ישתית בדת. בד שנמתקו המיש. בל.*מ־ נעשו .למי־דבש־ הסתוקיש, שאדש יוצא בהש ידי חובתו בפו־יש אליבא דבולא בלמא... ומנא ת־מ־א דאותו הדוש פו־־ש היה? בתיב הבא עץ (וידאת* די ב*;« ובדדב התש בין «דבשו עין), מה התש בפורים משתב* ק־א אף הבא בפו־יש בשקינן. ומצור. מן המובחר ביינא שלח בזאת בל הפשוק ולאביו "ש" דייש ו,א. מד בתי: נוחה המגי. שדעת זקנים •שן. לו יין שלה «.־*נש) —ו¬ ידושו פ.•"ש בקמצץ «שפי המנו אלא ־.מנו. תק״ 1 אל ר" ושלח לו יום פורש הוו אותו , שאף ן רמז ■0. מבא בלבי חבשים נוחה יקנ* תלמידי דעת! יין ישן, ש: ליעקב יוסף תקשה,אב ביין יישן. ובי מוכה־ שמצור. מן ה י. משוש אמא• לא הפך ששה את י.מ*ש ליין. א בא למימ־ משוש דתיי בידהו ב־ב־־ב, שפתש פת בותי דינש יין נסך. והייש דלמא מנשב• ליינא. שדין. השבוע. י" '1 ית ״׳•urw ת״ה-ו .... א. אושש;־•ה ו־וסיד. בתה לפרוק פתאש את נשקן ולשלח את היל המלואיש, ה־י המלחמה בבלקן לא פסקה והסבסוך בין ס־ביה ואוסמ״ה לא נשתנה במאומה ובבולות אלבניה וממלבות הב־ית לא נקבבו בדיין? ממקוש נאמן בארו לנו את הבדן בך: פחד המלחמה היה במו קדחת. ביוש אחד רדתה :ב־ המלחמה בין אוסש־יה ו־וס־ה נבונה ואי אפתי־ היה לבבבה וממח־ת היה שלוש נמו־ ובן נתחלף המצב במה פבמיש מיוש לדש במו קדחת. השוואה לקדחת היא .חינא־. ונש הקדחת של פחד המלחמה נ־פאה ב.חינאי. ה־פובליקה ההינאית שלחה היל צבא למונגוליה ובבל ב־חה בשתה ־ושיה שלוש ב ש אישנו “*ה. מעלת זדטדדשה. בל הבמיש נובח,־ בב־ ממבלת השחיטה היהודית. בי הלא בל השחישות. שנעשו ביהודיש בבל הברדש «ב י נצ־יש> היו בשדות ובב־ו בלי בל ב־בו־ ושבשוך. והשחיטות, שעשו הטו־קיש לנצי־יש נפסלו ונ״מו מלחמה קשה בזאת בשנה הזאת. פ־ל־ט־ד־ של בלל יעזדאל.באש־ הנידו לד ־ דיאמאנט מנהל הסוציאלייש היהודיש. בי נתחב־ו בל החברות היהודיות הגדולות לאנודה אחת. לעשות פוליטיקה של בלל יש־אל, לקח אתו את הדי־ קו־קש ואת ברב* ה.נלוש* ונשבו בלש לבלז אל הצדיק. לבקש ממנו, שיקלל את •בלל״שדאל־. שדיה ציונות נודף ממנו. הצדיק הדיש ידיו שלש פבמיש למעלה והבידו בו. שהוא מצטער הרבה על השטן המתגבר וזו הפעש השלישית. שהוא מ״יזו בשנה הזאת באותה הקליפה. ששמה אחדות. אחיב צוד. לשלוח מכתב אל ש־ המחוז בסוקאל. לשאול אותו אם אפשר לנציב המדינה להפריע את האחדות דיל ביי איזה מנישט־. נש לחסידים השתדלנים נעדבו מבתביש. שישתדל בל אהד עיי הם־יין שלו. די־ דיאמאנט קבל באותו מעמד הבטחה. שיש לו חלק לעוה־ב. בצאתו מבית ד,־ב* סבבוהו.היושבים׳ ושאר פושטי היד בדבורים ודרשו ממנו נדבות. בנה המנהל הסוציאלי ואט־: בשף אין אני מחלק בין יהודים. פולני אני, אלא חלק לבולש הבא נתן לי ־בבש, טלוהו והלקוהו ביניבש. בי אץ לי צ־ך בו. דד. שמעון כררער. ממקום נאמן מודיעים אותנו את טבש צאתו של דיר כ־ויב־ מתוך אנודת־יש־אל. שהוא היה מיסדה. באש־ ב־ך ובד הדדקציה את התקנות. הציב ב־ו־י—, שבקהילות הגדולות בפולן, שיש בהן במה ובמה בתות של חסידים, אין זבות להתקבל באנודת־יש־אל אלא לקבוץ הקטן שבבלן: למשל אם יש בעיר מאתים חסידי נו־. מאה חסידי תיקוב, המשים חסידי טשו־טקוב ו־ק בש־ים חסידי בלז אין לקבל לאגודה אלא אר. נולד נקבה. ואה" שנוציא את המסקנה, שלא נולד המן. ה־י מה נולד? הלא נולד נקבה: ואש נאמ־ שלא נולד, הרי לא נולד נקבה, ואש לא נולד נקבה הלא בהברה נולד זב־: ומעתה בולטת בפ י הגיון בונת־הגמרא. באמרה: המן מן התורה מנין? המן־הבץ. בי הואיל שפרשת־זבו־ היא דאו" תא יבתו־ ב־בות נ א׳ דיה: בלשון הקדש. מנלה •יז בי דיה : בל־התורה. השיבות מה״ ל קפיב, שב״־אפ־יש ־׳, ש ב אייה תרפיה ז׳ ובוח ומגלן שבן היא מן־התו־ה? אבל מזה שנאמר: .המךהבי;־ מובח ב־א־ה ב־ו־ה וחזקה. שלא נולד המן נקבה, אלא נולד זב־. ולבן נק־אה השבת שלפני־פודיש .שבת זב" ופ״שת־זב־ דאורייתא. ואתי שפיר. והוא בפר,ו־ ופיח. אמי ד,בהו־ הזצי. בתה נובחת־ לדעת ביאיר ביורה שאין עליה בל־פי־בא. שצודקים דב״ אדמו— .דזתא■ באמיו: שהפלפול הוא אחד העמודים הגדולים. שהעולם נשען עליו, שהי־ מ־ ־מייד, הובי־ בפלפולו החריף דבי נפלא, שלאו בל מוחא שביל דא. ואפי ון נמט־ה לבעל־המאמ*. •ש־אש״תבות של ישמו הש ממש באותם של שמי. מבתה בן אעשה, אשלח את הנליון למחותני נ". והוא יאמין לתומו שאנבי :׳.בת אר. המאמי הגיל. ואם לא ינלה הבותב את השוד. הייני מובן ל־.־. 7. וו7.ן ד."■! א ש א.ן_7... *«■*«■ “V♦** שאלו את הרב של פו־ים: הלא אתה מחדש תמיד חרושים נפלאים בתורה. אמי־ לנו א פוא היום ביום־הפור־ש. שהוא זמן יבוא ריבוין. איזה חדיש מפליא. ולא חרושים רגילים, בי־אם באופן זה למשל: הנה בל ה־־שיך הם בתחבולה ובצח עמוקה. אמו־ לני .חיותי׳ בבנין העצה בצמה ושיהיה מענינא דפו־יא. פתח ח־ב הפו־מי ואמי: הנה רואים אנחנו למשל. שנענש הנחש בל שהשית את חוה והשיא אותה בצח יעה לאבול מבץ־הדעת. וגדול היה בנש הנחש יות־ מענישה של חוה. בי הבל הולך אה־ המסית והמיבץ — וז״ש המישבת. שיבצה את המן לתלו־ את מ־דבי. מפני מה לא נענשה. אלא המן בעלה נתלה והיא לא נתלתה? אך הענץ בך הוא. המן שחיה זב־ נתלה בל .הבין׳ חיש שהיתה איטה היה משפטה להחלות בל ,העצה־. אבל אנחנו יודעים שבטלה הדיצה׳ שלה לגמ־י. באמו■־ במגלה בפרוש ואיב לא היה אפש־ בשוש־אופן לתלותה על ד,.עצה־. וניאה נא עוד. בי ידוע ׳שאצל הנוים נקראה אשד, רעה בשם ב-שנטיפח־ ואצלנו — בשם .זרשי. דדזב.בי המות הוא יע ומי מבל ד,־בית שבעילם, אך אישה רעה היא עוד יעה ומיד. מן המות ה־ב בעצמו באמור «קהלת ז׳ ביו). ולזאת ביאות *־מיה הנביא את הבשק והחמש אשר ב־־ושלים ואת הת־מית הרבה אש־ בקיבה. במו שאמי: היא הבי־ הפקד בלה בשק בקיבה. בהקיד בו־ מימיה בן הקיר. ־בתה המש ושד ישמע בה על־פני ובו־ «•ימיה וי ו—ז) החליט להעניש את החוטאים באפן הרב היות־ גדול שבעולם. ולבן אם־: .ביתו עצה׳ (ישם פשוק •׳) ובאופן זה תשא־ .זיש־ מה שהיא היא: .האישה היעה־ בחיים. והיא האסון היות־ גדול והיות־ מ־ שבעולם. באמו־. "ם. שלש שאלות שאלו את ה־ב של פו־יס בבנינא דיומא לתרצן בתירוץ אהד: א) מפני מה" נבדי המן האנטישמיים מת־בים בל בך? ב> מפני מה הללו נובלים והללו נוצצים ובולים מעפי חדשים לבק־ים ואינם בני קיימא? נ> מפני מה אין נבדי המן מדליקים נ־ נשמה בפורים. שהוא יום פטי־ת אביהם? השיב הרב בפי* מה דאיתא בילקוט שביוני רמז תש־ ד.: בשעתא דנםבו שריסוה* דאחשורוש ית המן מן צליבא למיתן יתיר. בקב־א די ביו ליה, אתקריבת ז־ש אתתיה וצווחה בקל בב א מד־דא ובך אמיית: איבדין תשבקינג־ בבלאי דהימא. א־מלהא עציבתא בעלמא דישק־א הדין: בד הזית בחיץ עקיצת לך בל יומא במלין קשץ ותב״ת ברישך מאגו דפהרא דהוון בביתנא ובבן לא תהא לי עבידתא למיעבד ולא אשתא־ לי לה- שנושא ישעמזמא... דיזתא קטינא דהוה תמן דחיף לאמיר. "בפא לנו בירא ובשא •תה ברנבין דבפיא וב־יה דהמדתא בית־בנסת אהד לנאורים. להביסה שבישראל ובתי־בנסיות לאדוקים, להשאור שבעיסה או להפך. וממילא יש לנו נם שני רבנים, רב לנאורים ורב לאדוקים, ובהגר בקהלה אחת — שתי קהלות. עוד מעט והחסיד הד־ר בריב־ ■יגזור עלינו. למול את בנינו שתי פעמים. עבשו אין בל הדוש. שיש לנו שתי נוסחאות בתפלה. נוסה אשכנז ונוסח שפרד. אין בל הדוש ניב ישיש לנו שני מבמאים בעברית, מבטא אשכנזי. ומבטא ' בפי שטת הזוגות נתישבה לי באח־ונה קושיא עצומה במנלת אשתר. מה כתיב שם? .ובל עבדי המלך כורעים ומשתהוים לחמן. בי בן צוד, לו המלך. ומרדכי לא יביע ולא ישתהווד. יישר בחך מרדכי! הנך נבו׳ לאומי אמתי. אתר, אינך חת מפני הפריץ, מפני .הניר אלש׳, מפני המן. אבל פה בתיב במקום אהד? ,לא הנידה אשתי את עמה ואת מולדתה, בי בן צוד, עליה עליה מרדכי אשר לא חני״. הא לך קונסקבנציה! מה דאד. מדרבי על בבה, שיצוד. על אסתר, שלא תגיד את עמה? הת־וין הוא: הזונות •שבחיינו. שתי שיטות בחנוך. הבנים יחנכו עפיי התוי־ד, והדת. והבנות תרעינה עד שהסתאבנה ואסתר בבל אופן בת היתד. ולא בן. האש טובה שטת הזונות? לא אטריהבם הלאה לבו אתי אל איזה בית־מישפט שיהיה ותראו. איך היהודי ה־ובד מפני האדון. עד שהוא מסיר את כובעו העליון. נופל כובעו התחתון, הירמלקד. ובין בך ובין בך הוא נשאר בראש פרוע, והסביבה שוחקת לאידו. אשריך רבינו נישום מאור הגולה. שגזרת עלינו לשמור את האחדות עב־פ בחיי האישות. לולא הרש דרנמיה היה בל יהודי מקיים נם המצוד. הראשונה שת• פעמים ותארו נא בנפשכם, אלמלי היו לנו עתה נש שתי ניטים.,לזאת שישרת זהב ולזאת שרשרת זהב, לזאת זוג נזמים ולזאת זוג נזמים, לזאת ת־פ־ט מגבעות ופאות נכריות בעד שמונים ביי ובן לזאת. ובן בשאי מיני התלבשת, הלא נפלנו תחת נטל משאנו, נפלנו ולא היה ביבלתנו לקום. וברוך השש. שלא התגנב .הזוגי לד.נ הפשה. בבי פ נובל לשתות בראש חנינו במיוחד. ארבע כוסות ולאכול שלש מצות ולאו דוקא שתים שתים במו בשבת. וברוך השם. שנתן לנו פורים ושושן פורים בל* שעורים. אני כשלעצמי לא הרוהת* בלום. בי בלאו הבי אינני שותה, אבל אתם קוראים חביבים, עד שהזונות האחרים עושים שמות בנפשכם. כבדו עב־פ את הדוד הטוב, את הזוג הטיב. פורים ושושן פורים. שתו בפו־־ש. ושתו בשושן פורים ואל תספרו מספ־ שתו ושבחו .־*שבם! רמת ההצפה. "תורות" הרב של פורים. המן מן התורה מנין? המן העץ «חולין קליט). באור הדבר, בי יש להקשות. מפני מה נק־אה השבת שלפני פורים .שבר"ב". הלא עמלק לא היד, זבי. בדבתיב בפרוש : .יען אשר לא זבד־ «יוצר לפרשת זכור) ונם המן נכדו הלא היד. שד־המשקים במשתה של אחשורש «רשיי מנלד. י־ב א דיה: .בדצון־) ובש־־ המשקים בתיב: .ולא זב־ ש,"המשקים■ «בראשית מ׳ ביס? אך בספר .בסומי־דפוריא■ תירץ; בי ידוע שמשה רבינו נולד בז־ אה־ «בקדושין ליה אי. שוטה י ב בי. מנלד. י־נ ב׳) וא ב נמול בפורים, ובליל־שבת שלפניו היה .משתהיהזבר׳, ולבן נקראה השבת שלפני־פו-ם .שבת־זב״. אבל קשה, מדוע קראים למפטיר: זבו־ את אשר עשה לך עמלק (דברים ב־ה י־ז) ולא: אשד. בי תזריע וילדה ז בר (ויקרא י־ב) או: רלך איש מבית־לו־ ובו׳ (שמות ב׳)? לזאת תלך הגמרא הבבלית שלנו בשיטה אהדת והיא: בי הואיל שרואים אנו שנתלה המן בבר בימי אדם הראשון. שנאמר המן־העץ — ונאמר: •ויתלו את המן על העץ־(אסת־ ז׳ יי), ואם נתלה אלפ- שנים קודם שנולד, הדי לא נולד אד־י־בן. בתהלה אמדנו שלא נולד המן זבי, ואש לא נילד זבד. בהב־ה