Magazin für die Wissenschaft des Judenthums · 1885-01-01 · 1 (1885) · p. Seite 114

114 Hermann Deutsch. דוד אביו התנבא הוא. בדוד כתיב אשרי אדם מפחד תמיד. ושלמה אטד 12 ורצונו תמימי דרך.), nur daß an dieser Stelle der ausgefallene Davidische Satz sich leichter vermuthen läßt: wahrscheinlich muß es für אשרי אדם מפהד תמיד (Spr. 28,14) heißen: אשרי תמימי דרך (Ps. 119, 1). Vgl. noch zu o. I, 7. Oft mag allerdings der Ausfall oder die Vertauschung eines Wortes die ganze Verwirrung herbeigeführt haben Man sehe zu o. XXVI, 24: בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מימה — מרבדיו של אדם נכר אם אוהבך אם שונאך, שכן מצעו בהמן הרשע שהוא מדבר עם מרדכי בפה ובלבבו שנאו. שנאמר וימלא המן על מרדכי חטה. וכן ויאמר עשו יקרבו ימי אבל איב. Indem der Midrasch עכר in der einfachen Bedeutung des ״Erkanntwerdens" aufgefaßt wissen will, durfte er nicht die beigebrachten Beweisstellen heranziehen, die nur dann einen Sinn haben, wenn עכר in der Bedeutung des Hitpael, die auch die Niphal-Form. hat, nämlich in der des ״Sich-unkenntlich-machens" genommen wird. Jalkut hat dieses herausgefühlt, und er läßt deshalb die Beweisstellen fort; für einfacher halten wir es aber, daß in der Ausführung des Midrasch das Wörtchen אינו ausge fallen; demnach hat ursprünglich gestanden: — בשפתיו עכר שונא מדבריו של אדם אינו נכר אם אוהבך אם שונאך, d h. ״Mit seinen Lippen verstellt sich der Feind" — ״aus seinen Worten kannst du es nicht erkennen, ob er dir Freund oder Feind", 12) Zu vergleichen ist hiermit Midrasch Schocher tob o. 27: אחת שאלתי מאת ה׳ — ר׳ אבא בר כהנא אמר אתה מוצא דוד שאל אחת ושלמה שאל שתים. שנאמר שתים שאלתי מאתך (משלי ל׳ ז׳). Die Anschauungen und die Gesinnungen Davids werden auch sonst als Maßstab für diejenigen Salomo's genommen und dabei die Strenge des Letzteren in der Beurtheilung der Verirrungen Anderer hervorgehoben. Vgl. Bereschit r. o. 74: במה קשה חכמתו של שלמה יותר מחכמתו של דוד. דוד אמר קרב ה׳ לכל קראיו ושלמה אמר רחק ה׳ מרשעים und ähnlich ist den Weisen (Jerusch. Peah I, l; Makkot n, 6) der Spruchsatz: חטאים תרדף רעת sehr hart erschienen, weil er den Weg zur Buße aufhebt, ebenso wie V. 28, 17: אדם עשק בדם נפש עד בור ינום אל יתמכו מ den Weg des nachsichtsvollen Erbarmens (s. Joma 87). Auch Me'iri (Commentar zu o. 1, 28—33) bemerkt diese auffällige Strenge der in den Sprüchen sich bekundenden Gesinnung. Vgl. dagegen das oben o. I, Anmerkung 11 Bemerkte.